הלכה יומית

הרבי מספר שכשקראו באקראי לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב ל"מפטיר" לא רצה לעלות עד שיעבור לעצמו על ההפטרה. וכן נהוג שכל יחיד קורא לעצמו תחלה את ההפטרה שמא יקראוהו למפטיר בבית-הכנסת. ולמנהגנו קוראים ביחיד אף את יתר ההפטרות שאינן נקראות בבית-הכנסת כגון בשבת ראש-חודש בה נדחית הפטרת הפרשה, ביחיד קוראים אף את הפטרת פרשת-השבוע. חובה על הכל לשמוע ההפטרה וברכותיה, כמו קריאת התורה, ולכן לא יתחיל המפטיר להפטיר, עד שיגמור הגולל לגלול הספר-תורה, בכדי שגם הגולל יוכל להבין ולשומעה; לכתחילה צריך המפטיר לעמוד בקריאת ההפטרה מפני כבוד-הציבור; נהוג שלא לסמוך על שמיעת ההפטרה בלבד, אלא לשמוע הברכות מפי המפטיר ואחר-כך לקוראה בעצמו מלה במלה עם המפטיר, אלא שצריכים לקוראה בלחש מפני שחובה על הכל לשמוע ההפטרה ואין שני קולות נשמעים כאחד, ונהגו חסידים שבקריאת ההפטרה של הרבי שלא לקרוא עמו אלא להקשיב בלבד.

על חנה אם שמואל הנביא מסופר, שבעת תפלתה אמרה: "אני האשה הנצבת עמכה בזה", כשכוונתה לעלי הכהן שנצב ועמד כשעמדה להתפלל. מכאן למדו, שאסור להתיישב בתוך ארבע אמות (כ-2 מטר) של המתפלל תפלת העמידה מכל צדדיו. בטעם האיסור נכתב שהוא מפני שמקומו של המתפלל אדמת קודש היא משום שהשכינה כנגדו, ומפאת כבוד השכינה אין לשבת על ידו. טעם נוסף על-כך הוא שהוא בכדי שלא לבלבלו בתפלתו, ומטעם זה אסרו אף לעבור בתוך ד' אמותיו של המתפלל ואסור אף לשוחח או לעשות כל דבר שעלול לבלבלו; ויש שהתירו לעבור בתוך ד' אמותיו של המתפלל מצדיו באופן שהמתפלל אינו רואהו ואין הדבר מסיח את דעתו, אולם על פי הזוהר אסור לעבור על-יד המתפלל אפילו מצדיו בתוך ד' אמותיו. ובמקרה שנעמד אדם להתפלל ממול מקומו מנהג הרבי שלא להתיישב כל עוד הוא מתפלל.

דנו הפוסקים עד מתי חל דין זה שלא לעבור כנגד המתפלל, ולמעשה כתבו שנהוג להקפיד על-כך גם אם המתפלל אוחז ב"אלוקי נצור", כל זמן שלא פסע ג' פסיעות לאחוריו, שכן כל עוד ולא פסע עדיין הוא כעומד לפני המלך. והוסיפו הפוסקים שיש להיזהר אף שלא לעבור כנגד הקורא פסוק ראשון של קריאת שמע בכדי שלא לבלבל כוונתו, וכן שלא לעבור כנגד האומר קדיש. ובכלל ידועה הוראת רבותינו-נשיאינו להימנע מהסתובבות אנה-ואנה במשך התפלה.

כתבו הפוסקים שאסור אף לעבור כנגד אשה המתפללת, והוכיחו זאת מכך שדין זה נלמד מתפלתה של חנה. ואף אם המתפלל מתפלל בישיבה או בשכיבה כגון שהוא חולה יש להיזהר שלא לעבור או להתיישב כנגדו. ונחלקו הפוסקים האם האיסור נוהג גם בקטנים, שכן קטן אין לו כוונה בתפלתו וממילא לא יבוא הדבר לבלבלו, עם זאת מצינו שהיו שנזהרו שלא לעבור אף כנגד קטן המתפלל. אלא שכשמוכח מתנועותיו של הקטן שאין משים לבו כלל לתפילתו, אין תפילתו תפילה ומותר לעבור וכן לשבת לידו. וקטן שהגיע לחינוך ומתפלל כהוגן אין לעבור כנגדו ואף יש לחנך ולהסביר לתלמידים את הדין שאסור לעבור לפני המתפלל.

מי שסיים תפילתו ומאחוריו עומד חברו ומתפלל, אסור לו לפסוע את שלוש הפסיעות לאחוריו עד שיגמור חברו תפילתו, זאת גם אם חברו החל להתפלל אחריו. משום כך יש לבחור להיעמד במקום שלא יצטרכו לעבור לפניו. עם זאת, בבית-כנסת שהציבור בו רב, ונגרם טורח רב לציבור מכך, יש המלמדים זכות על אלה שאינם נזהרים לעבור מול המתפלל, ובפרט כשהמתפלל מכסה פניו בטלית, או כשאין המעבר מפריע לכוונתו; אלא שלכתחילה יש להיזהר בזה ככל האפשר.

מותר לשבת בתוך ד' אמותיו של המתפלל, אם לומד מתוך ספר ואפילו אם אינו מוציא בדיבור תוך כדי לימודו, אבל ניכר שלומד, וכן אם כותב דברי תורה. כמו-כן השומע חזרת הש"ץ היטב ובכוונה, או שומע קריאת התורה או שעוסק בתפילה, וכן אם אומר את שיעור התהלים החודשי הנחשב כחלק מן התפלה, כל אלו מותרים להתיישב בתוך ד' אמותיו של המתפלל. ובמקומות המיועדים ללמוד כגון בישיבה או בכולל והסתיימה שעת התפלה הקבועה אין צריך לעמוד בפני המתפלל.

כתבו הפוסקים שאדם שחולשתו ניכרת עליו מחמת חולי וכן בימי התעניות מחמת הצום יכול להקל בכך, אולם עדיף שיתיישב בריחוק ארבע אמות ממנו. מותר לשבת כנגד המתפלל כשבינו ובין המתפלל מפסיקה מחיצה שרחבה ד' טפחים (- 32 ס"מ) וגבוהה י' טפחים (- 80 ס"מ), כמו כן הדבר מותר כשיושב מאחורי וילון, בימה וכדומה, אולם כיסא גבוה או סטנדר אינם מועילים להפסיק בינו ובין המתפלל, כיון שאינם קבועים ולכן אין הם מתירים להתפלל כנגדו.

מי ששבע מאכילת שבת ואינו יכול לאכול פת בסעודת "מלווה מלכה", יכול לאכול מזונות או דברים שדרך ללפת בהם הפת כגון בשר ודגים, ואם אינו יכול רשאי להסתפק באכילת פירות, אולם לכתחילה יש לאכול פת, וכן הוא מנהג הרבי להקפיד ליטול ידיים לאכילת פת בסעודת "מלווה-מלכה". וכתבו הפוסקים שטוב לבשל במוצאי שבת בשר, או תבשיל אחר לכבוד סעודה זו, ולא להסתפק בשארית האוכל שנשארה מהשבת, אלא לבשל במיוחד לכבוד סעודה זו. עוד כתבו הפוסקים שמי שאינו יכול לאכול כלל סעודת "מלווה-מלכה", לכל הפחות יטרח להכין סעודה זו לאחרים, וילמד מאמרים על סעודה זו ודיניה.

מובא בגמרא שכשרב יהודה ראה דלעת חדשה ברך "שהחיינו". וכן נפסק להלכה שהרואה פרי-חדש שהבשיל, בין מפירות העץ ובין מפירות האדמה וניכר בו שמתחדש ונהנה בראייתו, מברך "שהחיינו", ולמעשה המנהג הוא לברך רק על האכילה ולא על הראיה כיון שדווקא באכילה יש לכולם הנאה; פירות שיש להם מינים רבים, מברך "שהחיינו" על כל מין ומין, ובמידה ומונחים לפניו כמה סוגים של פירות חדשים וכולם טעונים "שהחיינו", יפטור את כולם בברכה אחת.

על-אף שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, עם זאת, בכל מצוות השבת כגון קידוש וסעודות השבת חיבות בהן הנשים משום שנאמר על השבת "שמור" ונאמר "זכור", ומכאן למדו חכמים שכיוון שאשה מצווה בשמירת השבת שלא לחללה, מצווה היא אף בזכירתה בקידוש וביתר מצוותיה. ודנו הפוסקים האם אשה חייבת בסעודת "מלווה-מלכה", ולמעשה כתבו הפוסקים שראוי שאף הן יקפידו לאכול סעודת "מלווה-מלכה". עוד כתבו הפוסקים כי מסגולותיה של סעודה זו ללידה קלה, ולכן נשים הרות יאכלו איזה מאכל לשם סעודה זו.

מי שלא אכל פרי שהתחדש וריסקו או שסחטו ועשה ממנו משקה, יכול לברך "שהחיינו" רק כשניכר עדיין שהוא מפרי-חדש. ועל פי זה כתבו הפוסקים האחרונים שבזמננו מיצי הפירות השונים המצויים בימינו אין לברך עליהם "שהחיינו" כיוון שכיום ניתן לשמרם בטריותם לאורך זמן ולכן לא ניתן לזהות עליהם שהנם מפירות חדשים, וכן הדין במחית פירות המרוסקים שברכתם שהכל מפני שריסקו באופן מוחלט. אלא שכתבו הפוסקים שנכון שייקח תחלה חתיכת פרי ויברך עליו "שהחיינו" ואחר כך יאכל את רסק הפירות.

אמרו חכמים שה' בישר לדוד המלך שפטירתו תהיה בשבת, ויש שכתבו שלכן בכל מוצאי-שבת היה דוד עורך סעודה על כך שחלפה שבת נוספת והוא עדיין בחיים. לפיכך סעודה זו נקראת גם בשם "סעודתא דדוד מלכא משיחא". ומביא הרבי מכתבי האריז"ל שבסעודה זו יש לומר: "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא", וכן הוא מנהג הרבי. כמו כן מביא הרבי שזמן סעודה זו מסוגל לבקש על הגאולה. ונהגו לעשותה ברוב עם, ומנהגנו לערוך את התוועדויות "מלווה-מלכה", בבתיהם של החסידים.