הלכה יומית

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, שהארבעה שהוזכרו בגמרא המחויבים בברכת-הגומל – עליהם לברך גם אם לא הסתכנו בפועל; ודנו הפוסקים האחרונים לגבי הנוסע ברכבת תת-ימית וכן העובר את המדבר בקרון או ברכב. ולמעשה כתבו שכיוון שברכבת תת-ימית אין סכנה מגלי הים ומסערות, וכן בנסיעה במדבר אין שכיחות סכנות כגון חיות רעות וליסטים, ולכן אין הנוסע בהם מברך "הגומל". כמו כן לגבי הפלגות קצרות, כגון שיט או דיג בסמיכות למקום יישוב אין לברך "הגומל" לאחריהן. ולגבי טיפול רפואי כגון ניתוח פנימי, או טיפול המלווה בהרדמה כללית גם אם הוא קל יחסית, וכן המוטל במיטת חוליו לפחות שלשה ימים, כתבו הפוסקים לברך "הגומל".

אחת מל"ט מלאכות המשכן הייתה מלאכת "מְלבֵַן", שמשמעותה הסרת הלכלוך הדבוק בצמר, ניקויו שטיפתו וצביעתו בחומרים מלבינים. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת ואף את תולדתה, כיבוס בגדים אסרו בשבת, ולא רק בכיבוס ממשי, אלא אפילו שרייתו של הבגד במים "זהו כיבוסו". ולכן כתבו הפוסקים שכאשר נשפכה כמות גדולה של מים אין להניח עליהם בגד משום "מְלבֵַן". לגבי ניגוב הידיים בשבת, כותב אדמוה"ז שאף שמעיקר-הדין מותר הדבר, מכיוון שהניגוב הוא "דרך לכלוך", טוב לשפשף היטב את הידיים זו בזו, כדי לנער מהן את המים לפני הניגוב; אלא שמסיים שרווח המנהג להקל לנגב את הידיים מיד, וזו הדעה העיקרית להלכה.

אודות שליח ציבור שטעה בתפלתו נאמר בגמרא: "טעה בכל הברכות כלן אין מעלין אותו". כלומר אין שולחים שליח-ציבור אחר תחתיו, אלא כל-עוד ויודע לתקן טעותו יכול הוא להמשיך ולהתפלל, אולם אם מכוון את טעותו בברכת ולמלשינים באופן שיטתי, מונעים ממנו לגשת לפני התיבה. במקרה שאינו יודע לתקן טעותו מעבירים אותו מתפילה זו, אך כשר הוא להתפלל תפילות אחרות. במידה וארע הדבר, כך שישנו צורך שייגש אחר תחתיו, על הש"ץ המחליף להתחיל מתחילת הברכה שהראשון טעה בה, מפני שלא ניתן לחלק ברכה אחת לשנים. ואם טעה הוא כשאחז בשלשת הברכות הראשונות, עליו להתחיל מתחילת התפלה, כיוון ששלשת הברכות הראשונות חשובות כאחת.

בהלכה הקודמת התבאר ששליח צבור שטעה עליו לתקן ולחזור לברכה שטעה ואם אינו יודע אחר מחליפו וחוזר לתחילת אותה הברכה. הכלל ההלכתי קובע שבכל טעות המעכבת את תפלת היחיד – שעל היחיד לחזור באם טעה בתפלתו – מחויב אף השליח ציבור לחזור. היוצאים מן הכלל הן טעיות של הזכרת עניינו של יום, ולמשל כשלא אמר "יעלה ויבוא" בראש חודש בשחרית – שלמרות שהיחיד חוזר כל עוד ולא התפלל מוסף – אין השליח ציבור חוזר מפני טורח הציבור, כיוון שעדיין עליהם לומר מוסף בה יזכירו את ראש חודש. אלא שאם נזכר כשעדיין לא סיים את חזרת- הש"ץ עליו לחזור לברכת "רצה".

אחת מל"ט מלאכות המשכן הייתה מלאכת מְלבֵַן, הסרת הלכלוך הדבוק בצמר, ניקויו והפיכתו ללבן באמצעות שטיפה וצביעתו בחומרים מלבינים. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת ואף את תולדתה – כיבוס בגדים אסרו בשבת. למעשה איסור זה קיים לא רק בכיבוס ממשי, אלא אפילו בניקיון נקודתי הזהירו "המנער טליתו בשבת – חייב חטאת". בכל מצב אין להשתמש במים מטלית לחה או כל חומר רטוב לניקוי הבגד. במידה והבגד התלכלך מאבק והבגד שחור וחדש כמו כובע, כיוון שמקפידים עלניקיונו, חל איסור לנקותו מהאבק שעליו. במידה ואין מקפידים על הלכלוך מותר לנקותו ביד או בעזרת מפית יבשה, אך אין להשתמש במברשת לצורך כך.

בהלכות הקודמות התבאר דין שליח-ציבור שטעה בעת חזרת-הש"ץ. הלכה זו תעסוק בטעות בתפלת-הלחש. כתבו הפוסקים שהש"ץ שטעה בתפלתו שבלחש, לעולם אינו חוזר ומתפלל שוב את תפלת העמידה, משום שבכך יגרום טורח לציבור, אלא יסמוך על חזרת-הש"ץ אותה יאמר מיד, וכשיסיימה יאמר בלחש "אלקי, נצור" ויפסע לאחוריו כפי שנוהג היחיד. במקרה שטעה הש"ץ, בשלשת הברכות הראשונות של תפלת שמונה עשרה – בתפלתו שבלחש, נחלקו הפוסקים: יש שכתבו שעליו לחזור. לעומתם היו שכתבו, שאף אם טעה בשלשת הברכות הראשונות אינו חוזר. ולמעשה פוסק אדמוה"ז שכל עוד ואוחז הוא עדיין בתפלתו יחזור, אך אם כבר סיים תפלתו לא יחזור, שלא להטריח את הציבור.

נאמר "ובחוקותיהם לא תלכו", מפסוק זה למדו חכמים את האיסור לנהוג במנהגי הגויים; בין ההבדלים הבולטים שבין ישראל לעמים שציינו חז"ל הינם דיני הצניעות. הם למדו זאת בין היתר מן האמור בפרשת הסוטה, שם משמע שנשות ישראל מאז כיסו את ראשן ואת גופן. חכמים אף כינו את דינים אלו "דת משה" ו"דת יהודית" ובכך בטאו את ייחודיותו של עם ישראל על העמים בהקפדה עליהם. אודות גיל חינוכן של ילדות להליכה בצניעות נחלקו הפוסקים, יש שכתבו שיש להקפיד עמן החל מגיל חינוך ולעומתם יש שכתבו שעוד קודם. למעשה, כותב הרבי שעל פי ההלכה יש להקפיד על כך החל מגיל ,3 אלא שיש לעשות זאת בדרכי נועם.

נאמר: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך.. ובא הלוי.. והגר והיתום והאלמנה .. ואכלו ושבעו". בפסוק זה מתוארת מצוות עשה של מעשר עני. כשם שבשנה הראשונה והשנייה, הרביעית והחמישית, מפרישים מהיבול הארץ, בין היתר, "מעשר-שני", כך בשנה השלישית והשישית לשמיטה מפרישים במקומו "מעשר עני". אחד ההבדלים המרכזיים שבין "מעשר שני" ל"מעשר עני" הוא, שב"מעשר-שני" ישנה קדושה ופודים אותו במטבע. לעומתו, "מעשר עני" אמנם חייבים להפריש, אך אין בו קדושה, אלא הוא שייך לעניים. כיוון ששנה זו – תשע"ח הינה שנת "מעשר עני" לכן יש לתת את הדעת על דיני מצווה זו כפי שיתבאר אי"ה בהלכה הבאה.

נאמר "את ה' אלקיך תירא". במצווה לירא את השם הנמנית במניין מצוות ה"עשה" מן התורה, נכלל אף האיסור שלא להזכיר לחינם את שמותיו של ה', ואם הזכיר אדם בטעות את שם השם, מיד ימשיך וישבח את השם, כגון שימשיך ויאמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ודנו הפוסקים אודות אמירת שמות ה' בשפות לועזיות, והכל מודים שאם אמר ברכה בלשון לועזית יש תוקף לברכתו, וממילא יש להיזהר מברכה לבטלה גם בלשון לועזית. וכתבו פוסקים רבים שבכלל יש להימנע מהזכרת שם-שמיים לבטלה אפילו בלשון לועזית.

כפי שהוזכר בהלכה הקודמת, שנת תשע"ח הינה שנת "מעשר- עני". דיני שנת המעשר חלים על הירקות שנקטפו החל מראש השנה, וכן על הפירות שהגיעו לשליש הבשלתם, או לכמה פוסקים לשליש גידולם, אחרי ט"ו בשבט. ולכן מרוב הירקות המגיעים כעת לשווקים, ומהפירות שיגיעו באביב, צריך להפריש "מעשר-עני". בפירות ובירקות שבוודאי לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, חייבים לתת את ה"מעשר עני" לעניים, ולאחר הפרשתו כדין, יש למסור אותו או את שוויו לעניים או למוסד שמאכיל גם בני עניים. ונחלקו הפוסקים האם יש צורך להפריש "מעשר-עני" בפירות-וירקות עליהם מוטל ספק האם הופרשו, ולמעשה נהוג להקל בכך, כיוון ש"מעשר-עני" אין בו קדושה אלא הוא חיוב- ממוני.

על פי דברי אליהו הנביא לרב יהודה לפני היציאה לדרך יש לבקש תחלה רשות מה'. האמורא רב חסדא ביאר זאת בגמרא שכוונת הדברים היא – ש"כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך", כבקשת רחמים שיעבור את הדרך וסכנותיה בשלום. וכך נפסק להלכה שכל ההולך או הנוסע בדרך שארכה 'פרסה' – כ4- ק"מ, או בדרך מסוכנת הפחותה מכך – עליו לומר את תפלת הדרך. מאחר ותפלת הדרך משמשת רק כבקשת רחמים לכן אינה פותחת ב"ברוך", עם זאת הובא בשלחן ערוך, שטוב לטעום משהו לפני תפלת הדרך, בכדי לפתוח ב"ברוך" כדין ברכה הסמוכה לחברתה. אלא שלמנהגנו – וכן מנהג הרבי, שאין הקפדה על כך.

נאמר: "אם כסף תלוה את עמי". והצטווינו להקל על האדם הזקוק לעזרה, ואף הזהירה התורה על כך "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" שלא נמנע מלהלוות לו. ודנו הפוסקים האם חיוב זה הוא אף בעזרה לקבל הלוואה – כגון, שמקבל ההלוואה נדרש להביא ערב – האם יש חיוב לעזור לו בכך, או שמותר להסתייג ולהימנע מפני החשש להיקלע לחובות, במידה ולא יפרע הלה את הלוואתו. יש שהביאו את דברי הרמב"ם שלא ראוי להיות ערב, וביארו שכוונתו היא כשיש חשש קרוב שיגיע לו הפסד. עם זאת כשאין חשש, יש מצווה גדולה לעזור גם בנתינת ערבות, ואין להימנע ממידת חסד זו.