הלכה יומית

אמרו חכמים: "הנהנה מן העולם-הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי-שמים", ולכן על-כל הנאה שאדם נהנה בעולם הזה, עליו לתת שבח והודאה לה'. כמו-כן אסור ליהנות מריח טוב קודם הברכה. חכמים תיקנו ברכה מיוחדת על הריח, מפני שהוא דבר שנכנס לגוף וסועד אותו, ודומה בכך לאכילה ושתייה. על פירות ריחניים מברכים: "אשר נתן ריח טוב בפירות"; ועל עצי או עשבי בשמים "בורא עצי או עשבי בשמים"; ויתר המינים ברכתם "בורא מיני בשמים". עם זאת, במוצאי-שבת בהבדלה, נהגו לברך על כל הסוגים "בורא מיני בשמים", משום שאין הכול בקיאים בברכות. ועדיף לצרף בושם שברכתו הפרטית "מיני בשמים", כדי לברך את הברכה כהלכה.

בקשר לדין ברכת-הריח, דנו הפוסקים מפני-מה אין מקובל לברך על הרחת טבק. יש שכתבו אמנם שראוי להריח תחלה בושם, לברך עליו ולפטור את הטבק אגב ברכתו, אך למעשה פוסקים רבים הקלו ואמרו שאין צורך אף בכך. וכתבו הפוסקים טעמים רבים ליישב מנהג זה שלא לברך על הריח את הטבק, ועל אף שכמה טעמים שנאמרו בזה צריכים עיון, עם זאת למעשה כתבו הפוסקים ליישב את מנהג העולם שלא לברך על הרחת הטבק, כיוון שמטרת הרחת הטבק היא לפתוח את דרכי הנשימה ולהוציא ליחה, והתענוג מריחו הטוב הוא משני, אין מברכים עליו.

אודות שליח ציבור שטעה בתפלתו נאמר בגמרא: "טעה בכל הברכות כלן אין מעלין אותו". כלומר אין שולחים שליח-ציבור אחר תחתיו, אלא כל-עוד ויודע לתקן טעותו יכול הוא להמשיך ולהתפלל, אולם אם מכוון את טעותו בברכת ולמלשינים באופן שיטתי, מונעים ממנו לגשת לפני התיבה. במקרה שאינו יודע לתקן טעותו מעבירים אותו מתפילה זו, אך כשר הוא להתפלל תפילות אחרות. במידה וארע הדבר, כך שישנו צורך שייגש אחר תחתיו, על הש"ץ המחליף להתחיל מתחילת הברכה שהראשון טעה בה, מפני שלא ניתן לחלק ברכה אחת לשנים. ואם טעה הוא כשאחז בשלשת הברכות הראשונות, עליו להתחיל מתחילת התפלה, כיוון ששלשת הברכות הראשונות חשובות כאחת.

בהלכה הקודמת התבאר ששליח צבור שטעה עליו לתקן ולחזור לברכה שטעה ואם אינו יודע אחר מחליפו וחוזר לתחילת אותה הברכה. הכלל ההלכתי קובע שבכל טעות המעכבת את תפלת היחיד – שעל היחיד לחזור באם טעה בתפלתו – מחויב אף השליח ציבור לחזור. היוצאים מן הכלל הן טעיות של הזכרת עניינו של יום, ולמשל כשלא אמר "יעלה ויבוא" בראש חודש בשחרית – שלמרות שהיחיד חוזר כל עוד ולא התפלל מוסף – אין השליח ציבור חוזר מפני טורח הציבור, כיוון שעדיין עליהם לומר מוסף בה יזכירו את ראש חודש. אלא שאם נזכר כשעדיין לא סיים את חזרת- הש"ץ עליו לחזור לברכת "רצה".

אחת מל"ט מלאכות המשכן הייתה מלאכת מְלבֵַן, הסרת הלכלוך הדבוק בצמר, ניקויו והפיכתו ללבן באמצעות שטיפה וצביעתו בחומרים מלבינים. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת ואף את תולדתה – כיבוס בגדים אסרו בשבת. למעשה איסור זה קיים לא רק בכיבוס ממשי, אלא אפילו בניקיון נקודתי הזהירו "המנער טליתו בשבת – חייב חטאת". בכל מצב אין להשתמש במים מטלית לחה או כל חומר רטוב לניקוי הבגד. במידה והבגד התלכלך מאבק והבגד שחור וחדש כמו כובע, כיוון שמקפידים עלניקיונו, חל איסור לנקותו מהאבק שעליו. במידה ואין מקפידים על הלכלוך מותר לנקותו ביד או בעזרת מפית יבשה, אך אין להשתמש במברשת לצורך כך.

בהלכות הקודמות התבאר דין שליח-ציבור שטעה בעת חזרת-הש"ץ. הלכה זו תעסוק בטעות בתפלת-הלחש. כתבו הפוסקים שהש"ץ שטעה בתפלתו שבלחש, לעולם אינו חוזר ומתפלל שוב את תפלת העמידה, משום שבכך יגרום טורח לציבור, אלא יסמוך על חזרת-הש"ץ אותה יאמר מיד, וכשיסיימה יאמר בלחש "אלקי, נצור" ויפסע לאחוריו כפי שנוהג היחיד. במקרה שטעה הש"ץ, בשלשת הברכות הראשונות של תפלת שמונה עשרה – בתפלתו שבלחש, נחלקו הפוסקים: יש שכתבו שעליו לחזור. לעומתם היו שכתבו, שאף אם טעה בשלשת הברכות הראשונות אינו חוזר. ולמעשה פוסק אדמוה"ז שכל עוד ואוחז הוא עדיין בתפלתו יחזור, אך אם כבר סיים תפלתו לא יחזור, שלא להטריח את הציבור.

נאמר "ובחוקותיהם לא תלכו", מפסוק זה למדו חכמים את האיסור לנהוג במנהגי הגויים; בין ההבדלים הבולטים שבין ישראל לעמים שציינו חז"ל הינם דיני הצניעות. הם למדו זאת בין היתר מן האמור בפרשת הסוטה, שם משמע שנשות ישראל מאז כיסו את ראשן ואת גופן. חכמים אף כינו את דינים אלו "דת משה" ו"דת יהודית" ובכך בטאו את ייחודיותו של עם ישראל על העמים בהקפדה עליהם. אודות גיל חינוכן של ילדות להליכה בצניעות נחלקו הפוסקים, יש שכתבו שיש להקפיד עמן החל מגיל חינוך ולעומתם יש שכתבו שעוד קודם. למעשה, כותב הרבי שעל פי ההלכה יש להקפיד על כך החל מגיל ,3 אלא שיש לעשות זאת בדרכי נועם.

נאמר: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך.. ובא הלוי.. והגר והיתום והאלמנה .. ואכלו ושבעו". בפסוק זה מתוארת מצוות עשה של מעשר עני. כשם שבשנה הראשונה והשנייה, הרביעית והחמישית, מפרישים מהיבול הארץ, בין היתר, "מעשר-שני", כך בשנה השלישית והשישית לשמיטה מפרישים במקומו "מעשר עני". אחד ההבדלים המרכזיים שבין "מעשר שני" ל"מעשר עני" הוא, שב"מעשר-שני" ישנה קדושה ופודים אותו במטבע. לעומתו, "מעשר עני" אמנם חייבים להפריש, אך אין בו קדושה, אלא הוא שייך לעניים. כיוון ששנה זו – תשע"ח הינה שנת "מעשר עני" לכן יש לתת את הדעת על דיני מצווה זו כפי שיתבאר אי"ה בהלכה הבאה.

נאמר "את ה' אלקיך תירא". במצווה לירא את השם הנמנית במניין מצוות ה"עשה" מן התורה, נכלל אף האיסור שלא להזכיר לחינם את שמותיו של ה', ואם הזכיר אדם בטעות את שם השם, מיד ימשיך וישבח את השם, כגון שימשיך ויאמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ודנו הפוסקים אודות אמירת שמות ה' בשפות לועזיות, והכל מודים שאם אמר ברכה בלשון לועזית יש תוקף לברכתו, וממילא יש להיזהר מברכה לבטלה גם בלשון לועזית. וכתבו פוסקים רבים שבכלל יש להימנע מהזכרת שם-שמיים לבטלה אפילו בלשון לועזית.

כפי שהוזכר בהלכה הקודמת, שנת תשע"ח הינה שנת "מעשר- עני". דיני שנת המעשר חלים על הירקות שנקטפו החל מראש השנה, וכן על הפירות שהגיעו לשליש הבשלתם, או לכמה פוסקים לשליש גידולם, אחרי ט"ו בשבט. ולכן מרוב הירקות המגיעים כעת לשווקים, ומהפירות שיגיעו באביב, צריך להפריש "מעשר-עני". בפירות ובירקות שבוודאי לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, חייבים לתת את ה"מעשר עני" לעניים, ולאחר הפרשתו כדין, יש למסור אותו או את שוויו לעניים או למוסד שמאכיל גם בני עניים. ונחלקו הפוסקים האם יש צורך להפריש "מעשר-עני" בפירות-וירקות עליהם מוטל ספק האם הופרשו, ולמעשה נהוג להקל בכך, כיוון ש"מעשר-עני" אין בו קדושה אלא הוא חיוב- ממוני.

בהלכה הקודמת התבאר שהיהודי שעבורו שבת מותר לבקש מחברו שכבר הבדיל שיעשה עבורו מלאכה, ודנו הפוסקים אודות השלכה נוספת מדין זה. כידוע בהלכות שבת קיימות שיטות שונות אותם קבלו על-עצמם כל עדה וחוג כמנהגה. לשם דוגמא- ישנם הנוהגים לחמם בשבת, מאכלים לחים שבושלו קודם השבת, השאלה היא, האם מותר למחמיר בזה, לבקש מיהודי שמקל בכך שיחמם עבורו בשבת. יש מן הפוסקים שכתב לאסור ונימוקו עמו: כשמבקש ממי שכבר הבדיל – בצאת השבת – לעשות מלאכה, מותר, כיוון שעקרונית הוא יכול בעצמו להבדיל ולעשותה ללא-מניעה, רק שבוחר להמשיך לשבות, אולם הנוהג חומרא בעצמו, עבורו זה אסור, ולכן אסור לו לומר לחברו שיעשה פעולה זו עבורו.

מסופר בגמרא שלאחר נצחון מלכות בית-חשמונאי, התקינו שיהיו מזכירים שם-שמים אפילו בשטרות חוב, אלא שלא הייתה דעת חכמים נוחה מכך, כיוון ש"למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה". ומתוך חשש לביזיון שם שמים ביטלו חכמים את התקנה, וייקרו את כבוד שמיים עד כדי כך, שאת יום ביטול התקנה קבעו כיום חג. ונפסק הדבר אף להלכה, שלא לכתוב שם-שמיים במכתבים, מחשש שמא יתבזה חלילה. באשר לשטרות כמו הדולר ודומיהן שנכתב בהן שם-שמים כידוע, נחלקו הפוסקים: יש שאמרו שאין צורך לנהוג בהן בקדושה. אלא שלדעת אדמוה"ז- גם בשמות הנכתבים באותיות לועזיות חלה קדושה, ולכן יש שהחמירו שלא לנהוג בהן בביזיון.