הלכה יומית

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" ודרשו חכמים: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים". בין הדברים שאסרו חכמים משום "הונאת-דברים" נכלל איסור לכנות את החבר בשם גנאי. איסור זה הוא שלא בפניו. יתר על כן אמרו חז"ל שאיסור זה בתקפו, אף אם הלה כבר הורגל בכינוי זה, כיוון שהתכוון לקרוא לו בשם גנאי, לכן עובר הוא על האיסור. כמו כן אסור אף לכנות שם גנאי לקטן. וגם כשמתכוון בדרך צחוק והיתול הדבר אסור. ואף המוכיח את חברו על דבר שאינו הגון שעשה, עליו להיזהר שלא לכנותו בשם גנאי. ובהלכה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בהגדרת איסור זה.

מעיקר הדין אסור לכנות את חברו רק בשם שיש בו גנאי, כגון כינוי שיש בו פגם משפחה, או פגם עבירה. ויש מן הפוסקים שכתבו שאסור לכנות את חברו רק בשם גנאי שיש בו איבוד ממשמעות שמו האמיתי של האדם, כלומר שאין בו שייכות לשמו האמיתי, כיון שרק בכך חברו מתגנה. ואדמוה"ז פוסק שיש להימנע מכל שם או כינוי שהאדם בוש בו. עם זאת, היו שהקפידו להתרחק מכל שם כינוי, והקפידו לקרוא לאדם בשמו הפרטי דווקא, ואפילו לא בשם אביו או משפחתו. וגדולי האמוראים השתבחו בהנהגה זו, ואמרו שבכך האריכו ימים. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים, שכשמכנים אדם בכינוי ללא כוונה כלל לגנותו, ואף הלה אינו מתבייש בו כלל, אין בכך כל איסור.

על קריאת-שמע נאמר שיש לקראתה: "בשכבך ובקומך", ופרשו חכמים שאין כוונת התורה שיש לקרוא את פרשיות קריאת-שמע בעמידה, אלא שכוונת הפסוק היא להורות את זמן קריאתה– בזמן הקימה. וכתבו הפוסקים שה"מחמיר" על עצמו ונעמד במיוחד לצורך קריאת שמע בעמידה, הרי הוא עובר על דברי חכמים, שכן זה שהתירו לקרוא קריאת-שמע בישיבה, אינו בכדי להקל, אלא משום שלא ראו חכמים מעלה כלל, בעמידה בקריאת-שמע. אלא שמי שאינו מתכוון לעמידה בקריאת-שמע ונותר לעמוד כפי שהיה בתחילה, או שנעצר באמצע הליכה כשהגיע זמן קריאת-שמע ונעמד בכדי שיוכל לכוון ביתר ריכוז- הדבר אפשרי, שכן אינו מתכוון לצורך עמידה ולכן אינו כעובר על דברי חכמים, ועל פי הקבלה יש ענין לקרוא קריאת-שמע בישיבה דווקא.

על חנה אם שמואל הנביא מסופר בנביא, שבעת תפלתה לילד אמרה: "אני האשה הנצבת עמכה בזה", כשכוונתה לעלי הכהן שאף הוא נצב ועמד כשעמדה להתפלל. מכאן למדו חכמים ואף נפסק הדבר להלכה, שאסור להתיישב בתוך ארבע אמות )כ2- מטר( של המתפלל תפלת העמידה מכל צדדיו. בטעם הדבר נכתב, שהוא מפני שמקומו של המתפלל אדמת קודש היא משום שהשכינה כנגדו, וכן הטעם הוא בכדי שלא לבלבלו בתפלתו. ועל פי הזוהר אסור לשבת או לעבור לפני המתפלל כל עוד רואהו. יש שכתבו שהאומר בפיו דברי תורה או מתפלל, יכול להתיישב בתוך ארבע-אמותיו של המתפלל שמונה-עשרה. וגם במקרה זה, יש שאסרו לשבת או לעבור לפניו, כל עוד רואהו ולא התירו אלא לצדדיו. ובהלכה הבאה אי"ה יתבארו פרטים נוספים על- כך.

בהלכה הקודמת הובאו דברי הפוסקים שבזמן הדלקת נרות החנוכה נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה. ודנו הפוסקים עד מתי נאסרה המלאכה. יש שכתבו שטעם איסור עשיית מלאכה בעת הדלקת הנרות, הוא מפני שזמן זה נחשב כעין חג, ולכן יש להקפיד שלא לעשות מלאכה כל עוד והנרות דולקים. לעומתם יש שכתבו, שטעם איסור עשיית מלאכה נעוץ באיסור ליהנות לאור הנרות, ויש לחשוש שמא יכבה האור בבית באמצע המלאכה, וימשיכו במלאכה לאור הנרות; ולפי טעם זה כתבו, שלאחר שעובר הזמן המינימאלי לבעירת הנרות, שהוא חצי שעה, או לכל-היותר חמישים דקות, שאז מותר מן-הדין להשתמש לאורן – מותר לעשות מלאכה שלא כנגד הנרות, וכך מנהגנו למעשה.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת אסור להתיישב או לעבור כנגד המתפלל תפלת שמונה-עשרה. אלא שיש הפוסקים שאדם שחולשתו ניכרת עליו יכול להקל בכך, אולם עדיף שיתיישב בריחוק ארבע אמות ממנו. כמו-כן, מי שסיים תפילתו ומאחוריו עומד חברו ומתפלל, אסור לו לפסוע את שלוש הפסיעות לאחוריו עד שיגמור חברו תפילתו, זאת גם אם חברו החל להתפלל אחריו. משום-כך יש לבחור להיעמד במקום שלא יצטרכו לעבור לפניו. עם-זאת, בבית-כנסת שהציבור בו רב, ונגרם טורח רב לציבור מכך, יש המלמדים-זכות על אלה שאינם נזהרים לעבור מול המתפלל, ובפרט כשהמתפלל מכסה פניו בטלית, או כשאין המעבר מפריע לכוונתו; אלא שלכתחילה יש להיזהר בזה ככל האפשר.

בהלכה הקודמת התבאר שאסור להתעסק קודם התפלה בדברים שאינם לצורך התפלה, מחמת החשש שישכח את חובת התפלה. ודנו הפוסקים לגבי דברים הקלים שאין סיבה שימשך מחמתם וישכח את התפילה, יש מן הפוסקים שהחמירו בכך, וכתבו שאיסור עשיית מלאכה קודם התפילה זהה בחומרתו לאיסור עשיית מלאכה בחול המועד. ויש שהקלו בעשיית דברים הקלים ממש קודם התפלה, כגון הפעלת מכונת כביסה, וכן לפנות אשפה מהבית לפח האשפה המרכזי, כיון שאינם דברים שרגילים להימשך בהם. אולם יש שהחמירו וכתבו להימנע מכל עיסוק קודם התפילה, והתירו רק עיסוק של מצווה כשאי אפשר לעשותה כראוי לאחר התפילה, וכאשר אשתו מבקשת ממנו שיעשה מלאכות אלו ישמע בקולה.

הזהירו חכמים שלא לדבר בבית הכסא, והוסיף הרמב"ם: "צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים .. לא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול, וכדרך שנוהג צניעות ביום בבית הכסא כך נוהג בלילה". והובאו דבריו אף להלכה בשלחן ערוך. בטעם האיסור לדבר בבית הכסא יש שכתבו שהוא מפני סכנת מזיקים המצויים בבית הכסא, ולכן יש שהקלו בכך כיום, שאין שכיחות רוחות רעות ביננו. ויש שכתבו, שעל פי הקבלה עדיין יש להיזהר, מפני שכוחות הטומאה שואבים את חיותם מהדיבורים בבית הכסא. אלא שלמעשה כותב אדמו"ר הזקן בפשטות, שהאיסור שלא לדבר בבית הכסא הוא משום צניעות, ולכן אף כיום יש להקפיד שלא לדבר בבית הכסא.

אמרו חכמים: "אין שואלין בשלום אשה כלל", והוסיפו שאפילו ע"י שליח אסור לשאול בשלומה. מטרת האיסור היא לקבוע מרחק בטוח מפני התפתחות קרבה בין גברים לנשים. משום־כך אסור לאיש לשאול אישה בצורה ישירה "מה שלומך", כיון שזו שאלה הממוקדת בשלומה האישי של האישה. אמנם כתבו הפוסקים שכאשר אמירת ה"שלום" היא לצורך נימוס, ולא לצורך התעניינות בשלומה וקרבה, אין בכךאיסור. ולכן אם אומרת לו שלום יכול להשיב לה בלשון רכה ומנומסת ולא בלשון של התעניינות; אך אף־על־פי־כן נכון לנהוג כפי שכתבו חלק מהפוסקים שעדיף לומר "בוקר טוב" או כל לשון ברכה סתמית אחרת ולא "שלום" ו"מה נשמע" וכדומה. וכמובן שלפנות אליה בשמה הפרטי בכדי לשאול בשלומה – אסור.

בהלכה הקודמת התבאר שאסרו חכמים לשאול בשלום אישה, מפני החשש של התפתחות קרבה ביניהם העלולה להיגרר לחטא. משום כך אסרו את שאילת השלום אפילו באמצעות שליח, וכתבו הפוסקים שאסור אף לשלוח דרישת שלום לאשה באמצעות בעלה. אלא שכאשר שאילת השלום הינה משום דרך ארץ ונימוס אפשר לשאול את בעלה, וכפי שלמדים מכך ששאלו המלאכים את אברהם: "איה שרה אשתך"; ולכן נפסק להלכה שמותר לשאול גבר מה שלום אשתו, שכן שאלה זו מופנית לגבר ואיננה פנייה אל האישה. אולם יש לזכור שאסור לומר לאיש "אמור לאשתך ששאלתי מה שלומה", שכן, פנייה זו אל האישה ממוקדת בשלומה האישי.

נאמר: "המזבח .. זה השלחן אשר לפני ה'", ואמרו חכמים: "כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו". בין הדברים שהנהיגו על השלחן, שבעת ברכת־המזון מכסים את הסכינים שעליו. בטעם מנהג זה כתבו הפוסקים, שהיה אחד שהזיק לעצמו בברכת "בונה ירושלים" בצערו על החורבן, וכמניעת הישנות המקרה תקנו להסיר את הסכינים. טעם נוסף נעוץ בהשוואה בין השלחן למזבח, שעל המזבח נאמר: "לא תניף עליהם ברזל", שהברזל מקצר ימי האדם והשולחן ע"י מצוות הכנסת האורחים מאריך ימיו. וכותב אדמוה"ז שבמקומות רבים נהגו שלא לכסותם בשבת וביום־טוב, שבהם אין פגע־רע, "ומנהג ישראל – תורה היא".

נאמר בגמרא: "כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא", ולמדים זאת מנבואת ה' ליחזקאל, בה כונה לחם מאוס בשם "לחמם־טמא" ודרשו: "לחמם–לח מים". וכן משום ש"לחמם־טמא" בגימטריא "בלא ניגוב ידים". יש המפרשים שטעם הניגוב הוא משום טומאה, שכשנוטל ידיו פחות מרביעית על־ידיו, ידיו הטמאות מטמאות את המים, ואם לא ינגבם, המים הטמאים שבידיו יטמאו את הלחם ולפי־ דבריהם, כשנוטלים יותר מרביעית בכל שפיכה אין צורך בניגוב. אולם יש המפרשים שסיבת הניגוב היא משום שכשהלחם נרטב ונמאס, הוא כמו לחם טמא, ולכן הניגוב הוא חלק מהמצווה ופוסק אדמוה"ז להחמיר כדבריהם. וכתבו הפוסקים, שלשם־כך מועיל אפילו כשהתייבשו הידיים מעצמם ללא מגבת.