הלכה יומית

נאמר בגמרא: "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו". אולם כבר מימות הראשונים היו רבים שנהגו להדליק בתוך הבית גם כשלא בעת סכנה. ומנהגנו להדליק על כיסא בפתח אחד החדרים בבית, משמאל הנכנס, סמוך לעובי מזוזת-הפתח, בחלל פתח החדר, בגובה המאפשר ששלהבות הנרות יהיו מעל 24 ס"מ, אך לא מעל 80 ס"מ, כשהשמש נפרד מיתר הנרות בצורה הניכרת לעין. למנהגנו אין הקפדה האם הנרות מונחים ממזרח למערב או מצפון לדרום. והורה הרבי, שנכון שהילדים ידליקו נר חנוכה בפתח חדרם הפרטי כשתנאי המקום וכללי הבטיחות מאפשרים זאת.

אמרו חכמים אודות זמן הדלקת נר החנוכה: "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". בכדי לפרסם את הנס, ובפרק זמן זה, מרב האנשים יוכלו להיוודע לנס. וכתבו הפוסקים שיש להקפיד שהנרות ידלקו לפחות עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. למעשה אנו נוהגים להדליק את הנרות בין תפלת "מנחה" לתפלת "מעריב" לאחר שקיעת החמה,  ומקפידים שהנרות ידלקו 50 לפחות דקות. אלא שכתבו הפוסקים שאם לא מתאפשר הדבר, ניתן בעת הצורך לאחר את זמן ההדלקה; משום שכיום "כלתה רגל מן השוק" בשעה מאוחרת בהרבה מזמן התלמוד, וכן ההדלקה היא בבית, ועיקר הפרסום היא לבני הבית. אלא שכאמור, לכתחילה יש להדליק לאחר שקיעת החמה, ו"זריזין מקדימין למצוות". אלא שלאחר צאת הכוכבים יש להתפלל ערבית קודם.

כאמור בהלכה הקודמת מצווה מן המובחר להדליק את נרות החנוכה "משתשקע החמה", אולם בעת הצורך ניתן להדליק מאוחר יותר כיוון שעיקר הפרסום הוא לבני הבית. ודנו הפוסקים אודות מי שיוצא מביתו לפני זמן ההדלקה, ושב בשעה שבני ביתו כבר ישנים. למעשה ראוי שיבקש שאחד מבני הבית ידליקו בזמן שלא בנוכחותו, ויתכוון שלא לצאת בהדלקתם, וכשיבוא לביתו יכול להדליק כי לא יצא ידי חובתו בהדלקתם. ואם לא הדליקו בביתו בתחילת הלילה ובני ביתו ערים יכול להדליק בברכה עד עלות השחר, ואם הם ישנים ראוי שיהיה לפחות עוד אחד ער, ויכול לברך. וכתבו הפוסקים שמי שמברך גם כשאין עוד אדם נוסף עמו – אין למחות בידו.

רבים מדיני החנוכה נסובו סביב קביעת חז"ל שיש להביא ל"פרסומי ניסא", משום כך הם ראו את הזמן והמקום שיפרסמו את הנס בקנה מדה הרחב ביותר. בדורות מאוחרים יותר, החל מתקופת הגאונים, הרחיבו את פרסום הנס והנהיגו להדליק את נר החנוכה אף בבית הכנסת עם ברכותיו. את מנורת בית הכנסת מציבים בכותל דרום, כשהנרות מסודרים ממזרח למערב ומקומם גבוה, למעלה מעשרה טפחים. החל מפלג המנחה ניתן לברך על נרות בית הכנסת, ולמנהגנו מדליקים לאחר 'מנחה' לפני 'עלינו'. ואין יוצאים ידי חובה בהדלקה זו ואפילו המברך עצמו חוזר ומברך בביתו. אך לא יברך "שהחיינו" בביתו, אלא אם-כן מדליק להוציא גם את בני-ביתו ידי חובתם.

כאמור בהלכה הקודמת שמשום "פרסומי ניסא", הנהיגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, ומברכים עליהם החל מפלג המנחה. גם בערב שבת מברכים על הדלקת נרות החנוכה רק אחרי פלג המנחה, וכתבו הפוסקים שראוי שיהיו עשרה בבית הכנסת בעת ההדלקה. וכדאי לדאוג שהנרות יהיו מספיק גדולים באופן שידלקו בבית הכנסת במשך כל השבת. כמו כן מנהגנו שנרות החנוכה ידלקו בבית הכנסת גם בתפלת שחרית, ומקפידים להציב שמש אפילו ביום, בכדי להזכיר שיש לשמור על קדושתם. ועורר הרבי, שכדאי שידלקו נרות בית הכנסת במשך כל המעת-לעת, ואף במוצאי "זאת חנוכה" הורה הרבי שהנרות ידלקו בבית הכנסת.

נאמר בגמרא: "אכסנאי חייב בנר חנוכה", כלומר שגם מי שנמצא מחוץ לביתו חייב בהדלקת נר חנוכה. לגבי מקום ההדלקה כשיש לו מקום בו הוא ישן ומקום בו הוא אוכל, פסק הרמ"א להלכה: "בזמן הזה שמדליקים בפנים ממש ידליק במקום שאוכל, וכן נהגו". כלומר שיש להעדיף להדליק במקום האכילה. ודנו הפוסקים האחרונים, אודות הדרים בפנימיות כמו בחורי ישיבות, שישיבתם היא כביתם, היכן עליהם להדליק את נרות החנוכה – בחדרם בפנימייה או שגם עליהם להעדיף את מקום האכילה – חדר האוכל. ודעת הרבה פוסקים למעשה, שעליהם להדליק בחדר השינה בפנימייה משום שרק הוא מיוחד לכל אחד מהם. אלא שיש להקפיד על כללי הבטיחות הראויים למניעת סכנת דליקה.

רבים מדיני החנוכה נסובו סביב קביעת חז"ל שיש להביא ל"פרסומי ניסא", לאחר שיצא הרבי ב"מבצע חנוכה" להדלקות ציבוריות במקומות בהם מתאספים יהודים, הצטרפו כמה מפוסקי דורנו ונמקו שמותר לברך על הדלקות אלו על משקל ההדלקה בבית הכנסת, שמברכים עליה מפני שהיא חלק מפרסום הנס, וכך ניתן לברך בכל מקום שיש בו התאספות ציבורית. אלא שבכדי לברך יש להקפיד שהמנורה תהיה לא גבוהה מעשרים אמה כ9 מטר, וכן שהנרות ידלקו לפחות חצי שעה (הרבה מנרות המבצעים לא בגדר זה). כמו-כן יש להקפיד להציבם במקום שיעברו שם לפחות עשרה במשך חצי השעה מההדלקה. ואם אין הדבר מתאפשר, ידליקו ללא ברכה.

את ימי החנוכה קבעו חכמים "בהלל והודאה", ותקנו לכך את נוסח "על הניסים" בברכת הודאה בתפלה ובברכת המזון. מי ששכח ולא אמר "ועל הניסים" בתפלה, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל "ועל הניסים", ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר. וכתבו הפוסקים שיאמר קודם יהיו לרצון האחרון "יהי רצון מלפניך שתעשה לנו ניסים ונפלאות כמו שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מתתיהו..". וכן בברכת המזון, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל "ועל הניסים", ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר, ולפני "הרחמן הוא יזכנו", יאמר: "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו..".

נאמר בגמרא: "דם שעל הכיכר גוררו ואוכלו של בין השיניים מוצצו ובולעו ואינו חושש", כלומר דם שפרש מהפה ועבר ללחם, אין לאכלו. אך כשהוא בפיו מותר לבלעו. ובטעם הדבר יש שכתבו שכיוון שהדם עדיין מחובר לגוף אינו נאסר, ומכאן דייקו, שדם על השפתיים מותר לבלעו כיוון שהוא מחובר. אך יש שכתבו שהאיסור הוא משום מראית העין, לכן הדם שבין השיניים מותר כשהוא בפה כיוון שאינו ניכר לחוץ ואין בו מראית עין. ולפי זה דם שעל השפתיים מבחוץ אסור לבלעו. וראוי להחמיר כדבריהם, אך דם שבתוך הפה ולא פרש, מותר לבלעו לכל הדעות. האמור הוא בחול בלבד ובשבת יש איסור למצוץ דם לכל הדעות.

אמרו חכמים שאבן שנשכחה על חבית ובשבת רוצה להשתמש בחבית, מטה את החבית שתיפול האבן ולוקח את החבית, אבל אם הניח בכוונה את האבן מערב שבת על החבית, אין להזיזה משום שנעשתה "בסיס לדבר האסור". אולם כאשר הוא משמש גם לדבר המותר, ניתן לטלטלם. דוגמא נפוצה לכך קיימת בשבת חנוכה, כאשר צריכים לפנות בשבת את נרות החנוכה ממקומם מטעמי בטיחות, יש לדאוג להניח את החנוכייה על מגש, ועל המגש להניח -לפני כניסת השבת- חלה שמשתמשים בה בשבת, ובכך המגש יהיה בסיס לדבר האסור והמותר, ויוכלו להזיזו עם הנרות שעליו, אך רק לאחר שכבו הנרות ולא בעודם דולקים.

אמרו חכמים: "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", וביארו הפוסקים, שדבר שהאדם מחויב בו, אסור לו לרכשו מכספי מעשרות. ונחלקו הפוסקים האם המעשרות צריכים להגיע למטרת צדקה דווקא, או אף לשאר מצוות שאינו מחויב בהן. ודנו הפוסקים לגבי רכישת כרטיסי הגרלה מכספי מעשר, כשההכנסות ההגרלה לטובת מוסד תורני. יש שהתירו זאת בתנאי שמוכח מהרכישה שכוונתו לטובת המוסד כגון שהכרטיס יקר מדי ביחס לפרס והסיכוי לזכות בו. ויש שהקלו יותר וכתבו שגם אם משוכנע שלא היה קונה לולי הצדקה מותר. וכתבו הפוסקים, שכשרכש את הכרטיס מכספי מעשר וזכה בהגרלה, ראוי שישלם את עלות הכרטיס לצדקה, וכן יפריש מעשר משווי הפרס.

על נר חנוכה צוו חז"ל ש"אסור להשתמש לאורה". וביארו הראשונים בטעם הדבר, משום שיהיה ניכר שהוא לשם מצוה, כמו שנרות המקדש היו אסורים לשימוש זר. וכתבו הפוסקים שמכך למדים דין איסור השתמשות בשמן הנותר משום שהוקצה למצוותו. וביארו הפוסקים בטעם הדבר שאין השמן מותר בהנאה כמו עצי הסוכה שמותרים לאחר החג, משום שבעצי הסוכה היה ידוע מראש שיישארו אחרי החג ולכן לא כיוון להקצותם רק למצוותם. לעומתם בשמן נרות החנוכה, ידע שהשמן יכלה וכשיצק את השמן במנורת החנוכה, כוונתו הייתה שכל השמן יבער. משום כך נפסק בשלחן ערוך כי יש לשרפו לאחר חג החנוכה.