הלכה יומית

מותר להשתמש למצוות ארבעת המינים באתרוג הקדוש בקדושת שביעית. ואף מותר לצורך כך לקטוף אתרוג מהאילן, גם אם עדיין אינו ראוי לאכילה. הרוצה ליטול אתרוג של שביעית, יכול לקוטפו מהשדה, או ליטול מאוצר בית דין. ואם נוטלו מאדם אחר ומעוניין לשלם לו, יקנה גם דברים אחרים וישלם את דמי האתרוג בהבלעה. אודות הוצאת אתרוגים של שביעית לחו"ל – יש לשאול רב מורה הוראה האם מותר וכיצד.

אף שבכל השנה – "שנת הקהל" – יש לעסוק בענייני הקהל, ישנה הדגשה מיוחדת על כך בחודש תשרי, ובפרט בזמנה של מצות הקהל כפשוטה, בחג הסוכות (החל מיום טוב ראשון, וכולל שבת בראשית שלאחרי זה). עניין "הקהל" צריך להתבטא לכל לראש בשמחת בית השואבה – להקהיל רבים מישראל, אנשים נשים וטף, ולאחד את כולם להשתתף בשמחת בית השואבה. בעת אמירת הלל בימי חג הסוכות בשנת הקהל, יש לאחוז את כל ארבעת המינים, כולל האתרוג, כל משך זמן אמירת ההלל, וכך מנהג הרבי.

מי שאין לו יין, בליל שבת ובליל יום טוב –מן הדין טוב יותר לקדש על הפת מאשר על חמר מדינה, ואם גם על פת אין אפשרות אזי יקדש על חמר מדינה. ביום השבת ויו"ט – אם אין לו יין יקדש על חמר מדינה, ורק אם אין לו גם חמר מדינה יקדש על הפת. בהבדלה – ניתן להבדיל על חמר מדינה, אך אין להבדיל על פת בשום אופן. מצוה מן המובחר לקדש ולהבדיל תמיד על יין.

חמר מדינה הוא משקה שדרך רוב אנשי אותה העיר לקבוע עליו את סעודותיהם, כמו שקובעים על יין במקום שהיין מצוי. בזמננו נחשב יי"ש חמר מדינה, ולכן מן הדין ניתן להשתמש בו לקידוש והבדלה (אלא שלמעשה מנהגנו, על-פי הוראת הרבי – לפחות לאלו שלפני גיל ארבעים – שלא לקדש (ולהבדיל) כלל על יי"ש). תה, קפה ובירה – נחשבים אף הם "חמר מדינה", ובמקום הצורך ניתן להשתמש בהם לקידוש והבדלה. ובארץ ישראל בזמננו שהיין מצוי מאד, יש המחמירים ואומרים שמי שאינו יכול לשתות יין (או מיץ ענבים), אין עצה כי אם לשמוע קידוש והבדלה מאחר (או לקדש על פת).

על הכהן נאמר: "וקידשתו", והצטווינו להקדים אותו בדברים שבקדושה, וכך מובא להלכה אודות כבוד הכהנים: "וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותן לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון ". ועל כן, בכל פעם שקוראים בתורה – עולה הכהן ראשון, ואחריו לוי, והחל מעליית "שלישי" עולים ישראלים, ואין לקרוא לכהנים ולוויים נוספים בעליות הבאות, אך למפטיר יכול לעלות כהן או לוי.

כהן השווה בחכמתו לישראל מצוה מן התורה להקדימו, ולמעשה, אפילו כהן עם הארץ מקדימים אותו לחכם גדול לוי או ישראל. אך כהן שעבר על מצוות המיוחדות לכהנים, קנסוהו חכמים ופסלוהו מכל מעלות הכהונה, ואין קוראים לו לעלות לתורה ראשון. כגון, כהן שנשא גרושה או חלוצה וכו' – אינו עולה לתורה ראשון. וכן כהן שנטמא למת (שאינו משבעת "מתי מצוה") אינו עולה לתורה ראשון, עד שישוב ויקבל על עצמו שלא יטמא עוד למתים.

אם אין כהן בבית הכנסת, טוב להקדים את הלוי ולקרוא לו לעלות ראשון, אם הוא שווה בחכמה לישראל. והעושה כן מאריך ימים. אבל אין חיוב בדבר, אלא אם ירצה יכול לקרוא לכל העליות לישראלים. וכשקורא ללוי או לישראל לעליית ראשון יאמר הגבאי "במקום כהן", כדי שלא יטעו ויחשבו שהוא כהן.

אם אין לוי בבית הכנסת, הכהן שעלה ראשון יעלה פעם נוספת לעליית שני במקום לוי, ויברך שנית. אבל לא יעלה כהן אחר, כדי שלא יאמרו שהראשון פגום. אם התחיל הכהן לברך ברכת התורה פעם שניה (שאמר כבר בא"י) כי היה סבור שאין בבית הכנסת לוי, והתברר שיש שם לוי או שנכנס לוי לביהכנ"ס – אין מפסיקים אותו. אך אם אמר רק "ברכו" ועדיין לא התחיל בברכה – מפסיקים אותו ויעלה הלוי. אם קרא הגבאי לכהן או ללוי מסויים, והתברר שאינו נמצא כעת בבית הכנסת – לא יקרא לאחר בשמו משום פגמו של ראשון, אלא יעלה כהן או לוי אַחֵר מעצמו.

אם לא היה נוכח כהן בבית הכנסת וקראו ללוי או ישראל, ואז נכנס כהן לבית הכנסת (או הבחינו שהיה כבר בשעה שקראו ללוי או לישראל) – יעמוד הקרוא שאינו כהן ליד שולחן הקריאה עד שיסיים הכהן (ואם הוא ישראל: עד שיסיימו הכהן והלוי), ואז יעלה הוא. וכן הדין אפילו אם כבר אמר "ברכו". אך אם התחיל כבר לברך ברכת התורה (שאמר כבר בא"י) ואז נכנס הכהן לבית הכנסת – אינו פוסק.

במקום הצורך יכול הכהן למחול על כבודו – בפרט בשני וחמישי – ולתת רשות לישראל לעלות לתורה ראשון, וצריכים כל הכנהנים שבמקום למחול, ואח"כ יאמר הגבאי בפירוש "ברשות כהן". ואם הכהנים יצאו החוצה יכול הגבאי לומר "אין כאן כהן". וטוב לכבד את הכהן בהוצאת הס"ת, כדי לקיים "וקדשתו" במקצת. אך למרות שמן הדין יכול כהן למחול על כבודו, למעשה היו רבותינו נשיאינו מדקדקים ביותר, בדרך כלל, שבכל קריאה בתורה יהיה הסדר: כהן, לוי, ישראל. רק במקום שיש צורך מיוחד קוראים לאַחֵר ברשות הכהן.

נוהגים שהשולחן מכוסה במפה כל יום השבת לכבוד השבת, ואם במהלך השבת התלכלך השולחן, או רצפת הבית, ראוי לנקות אותם כדי לכבד את השבת בבית נקי. ומצוה לשמוח בשבת , וכן צריך אדם להימנע מכל דבר הגורם לו צער, בלבול וטרדה, כדי שלא ימנע מעונג שבת, ומכבוד השבת הוא להימנע במיוחד מכעס ומריבה וביחוד יש להיזהר בערב שבת.

בכל המצוות יש פנימיות וחיצוניות, ובפנימיות השבת יש "זכור" ו"שמור": בחינת "זכור" בפנימיות היא הכוונה בתפלה ובתלמוד תורה לדבקה בה' אחד, ובחינת "שמור" בפנימיות היא השביתה מדיבורים גשמיים, כמו ששבת ה' מעשרה מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים. ככל שהאדם זהיר יותר בשבת קודש מאיסורים במחשבה דיבור ומעשה חלילה, שלא לעבור שום איסור שבת, כך יתקדש יותר כל השבוע; ויש להשכים ולעסוק בתפילה בהתבוננות והעמקה כמה שאפשר, ולנצל את השבת, מלבד זמני האכילה והשינה, לתורה ועבודת ה'.