עש"ק פרשת צו תשפ"ג

תקנו חכמים להסב בדרך חירות בליל הסדר. וכיוון שבעבר היו רגילים לשבת על גבי כרים וכסתות, ההסיבה הייתה בתנוחה בה כל הגוף נשען על מיטה או על כרים וכסתות. ואף שכיום אנו רגילים לשבת על כסאות, ואין רגילים כלל להסב על מיטות ולאכול בצורה שכזו, מכל מקום – הואיל ותיקנו חכמים לאכול בליל הסדר בהסיבה, התקנה נותרה, וגם כיום מצווה לאכול את המצה ולשתות את ארבע הכוסות בהסיבה; ולכן יש להכין כרים וכסתות במקום מושבו, שיסב עליהן דרך חירות.

המסב על גבו או על פניו אין זו הסיבה, אלא צריך להסב על צד שמאל; טעם הדבר שחובת ההסיבה היא לצד שמאל ולא לצד ימין הוא מפני הסכנה הכרוכה בהסיבת ימין שמא יחדור מזון לקנה הנשימה, ועלול הוא לבוא לידי חנק ר"ל, ולכן גם מי שהוא איטר יד צריך להסב לשמאלו.

חיוב הסיבה בליל הסדר הוא לגברים מגיל מצוות, אך נשים נוהגות שלא להסב, כי הן סומכות על הדיעה שבזמן הזה אין צריך להסב. ולגבי קטנים כתבו הפוסקים שאין חיוב לחנכם בהסיבה מגיל צעיר, אלא שכאשר הילד גדל (וההסיבה אינה צער לו) ראוי לחנכו שיסב – לחיבוב המצוה.

ההסיבה המחויבת בליל הסדר היא רק בדברים שנתקנו זכר לגאולה ולחירות. ולכן חייבים להסב בשתיית כל ארבע הכוסות, וכן באכילת המצות ב'מוציא, מצה', בכורך, ובאכילת האפיקומן. לגבי ההסיבה באכילת הכרפס מנהגנו למעשה לאכלו שלא בהסיבה.

נאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו'". ונאמר: "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור". בפסוקים אלו מצווה התורה על מצוות ספירת-העומר. ולמדו חכמים מלשון הפסוק "מהחל חרמש בקמה תחל לספור", שספירת-העומר וברכתה צריכה להיות "בקמה" כלומר, בעמידה, ולכן בעת הספירה יש להקפיד שלא להישען על שום-דבר באופן כזה שאם יסולק יוכל ליפול כתוצאה מכך. עם זאת אם ספר מיושב יצא, וכן זקן או חולה שקשה להם לעמוד, יכולים לספור בישיבה.