עש"ק פרשת שלח ה'תשע"ט

נאמר בגמרא שהרואה את ספר-התורה כשמוליכים אותו חייב לעמוד מעיקר הדין. ולמדו זאת מקל וחומר, שאם בפני תלמידי חכמים לומדי התורה קמים, כל שכן שמפני התורה עצמה עומדים. ואף העוסק בתורה, ורואה שמוליכים את ספר-התורה, חייב לקום, וגם אם עדיין אינו רואהו אלא רק שומע את קול הפעמונים שעל הספר, חייב לעמוד, וכן כשמוציאים ב' ס"ת אין ליישב עד שהשני מתיישב במקומו. אלא שכל האמור הוא רק כשספר-התורה נמצא באותה הרשות, כגון שהוא בבית-הכנסת ומוליכים את ספר-התורה; אבל היושב מחוץ לבית-הכנסת, ורואה מהחלון שמוליכים את ספר-התורה בבית-הכנסת, אינו צריך לעמוד כיוון שהוא ברשות אחרת. ובהגבהת הספר תורה חייב לעמוד עד שיתיישב המגביהה עם הספר, אבל אם ישנו ספר תורה נוסף, המחזיק אותו אינו צריך לעמוד בהגבהה; מעבר לחיוב לעמוד בעת ההולכת ספר התורה, נהוג לעמוד אף בפתיחת הארון להוצאת ספר התורה.

נאמר בנחמיה שכשפתח עזרא את ספר-התורה לקרוא בו: "בפתחו עמדו כל העם". ודרשו חכמים: "אין עמידה אלא שתיקה", ומכאן אמרו ש"כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה", וכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע החמיר בזה מאד והזהיר על כך. ודנו הפוסקים האם מותר לדבר דבר קצר שיש בו צורך בין העליות, וראוי להחמיר בזה; ולגבי למוד תורה בין העליות, כתבו הפוסקים להתיר בעת שמאריכים באמירת "מי-שברך".

מעבר לאיסור לדבר בעת קריאת-התורה ואפילו בדברי תורה, כתבו הפוסקים שבעת הקריאה אין ללמוד תורה. אלא שיש להקפיד שהלימוד יהיה בלחש, וכן שהלומד יישב במקום שיהיה ניכר עליו שהוא שייך למניין אחר. ויש המתירים לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" בלחש בעת קריאת-התורה, אלא שלכתחילה אין ראוי לנהוג כך, אלא להאזין לבעל-קורא ולעקוב בשתיקה מתוך החומש אחרי כל מילה של קריאת-התורה.

הזהירו חכמים, שכאשר ספר-התורה פתוח אסור לצאת מבית-הכנסת, אפילו כאשר ישנם עשרה אנשים זולתו. האיסור לצאת הוא מעת פתיחת הספר גם כשלא התחילו עדיין לקרוא בתורה, ואפילו אם לא נכח בבית-הכנסת אלא נכנס למטרה כלשהי בעת פתיחת ספר-התורה, עליו להמתין עד לאחר הברכה האחרונה של העולה לתורה. וכתבו הפוסקים שאם כבר שמע קריאת-התורה או שבכוונתו לשמוע במניין אחר, רשאי לצאת בין העליות, ואם לא שמע עדיין קריאת התורה לא יצא אפילו בין העליות אלא אם כן יוצא לצורך גדול או לדבר מצווה.

בשלחן-ערוך פסק המחבר שאין צורך לעמוד בקריאת-התורה, אך הרמ"א מוסיף שיש המחמירים לעמוד, וכך נהג הרבי בתחלה, אולם משנת תשל"ח החל הרבי להתיישב (בשבת ויו"ט). ודנו הפוסקים האם מותר להיעמד במיוחד בקריאת שירת-הים ועשרת-הדיברות, על-פי המסופר בגמרא שרצו לתקן לקרוא בין פרשיות קריאת-שמע גם את עשרת-הדברות, אך בטלו זאת "מפני תרעומת המינים" שיפרשו שיש הבדלי דרגות בין חלקי התורה חלילה. ומסיבה זו היו שאסרו להיעמד במיוחד בקריאה מסויימת. לעומתם היו שאמרו שאין לחשוש ל"תרעומת המינים", מפני שכיום אינם מצויים, וכן הוא מנהג חב"ד ועוד הרבה קהילות. ויש שהציעו להיעמד כמה פסוקים לפניהם, ויש המספרים שהבחינו שכך מנהג הרבי, אך לעיתים נעמד הרבי רק בפסוק הסמוך.