הלכה יומית

נר שהודלק בשבת אפילו הדליקו גוי לצורך עצמו אין מברכים עליו, אלא אם כן הודלק לצורך חולה יהודי. אך נר שהיה דולק מערב שבת עד מוצאי שבת, מברכים עליו במוצאי-שבת, בתנאי שהודלקה בשביל להאיר בלבד, לפיכך אין מברכים על נר של בית-הכנסת, או נרות נשמה שלא נועדו להאיר. ונהוג לכבות את הנר מן היין הנשאר בכוס אחר שתיית המבדיל, וזאת בכדי שיהיה נראה לכל שלא הודלק נר זה אלא למצווה.

בנוסח הברכה על האש אומרים: "בורא מאורי האש", לשון המבטא ריבוי מאורות, ועל כן מצווה מן המובחר, לברך על אבוקה שיש בה מאורות הרבה. ונוהגים להבדיל על אבוקה מנרות של שעווה, ושני נרות המקורבים זה לזה עד שהשלהבות מתחברות – נחשבים כאבוקה, שהרי יש כאן ריבוי מאורות ביחד. וכן אם קלע שני נרות של שעווה זה על-גבי זה וחברם לנר אחד – דינם כאבוקה, אף אם אין אורותיהם מודבקים יחדיו, כיוון שהנם כגוף אחד. ואף כשמברך על נר אחד יברך "בורא מאורי האש", כיוון שהאש מורכבת מכמה גוונים.

כתבו כמה מן הפוסקים שבכלל האיסור של שכחת התורה, יש להיזהר מפני עשיית או אכילת דברים הגורמים לשכחה. בין הדברים הגורמים לשכחה הוא השארת ספר פתוח בתום הלימוד בו, מסיבה זו יש להקפיד לסוגרו ולא יניחו פתוח, שהדבר עשוי לגרום לשכחה. ויש שהקלו להשאיר את הספר פתוח כאשר יוצא להפסקה קצרה כגון כשנצרך לנקביו, אלא שכתבו הפוסקים להימנע מכך, ולכן גם כשנצרך לקום מן הספר לזמן קצר ראוי שלפחות יכסה את הספר בדבר מה. ומסופר שהורה הרבי בשם כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ שמי שהשאיר את הספר פתוח צריך לסוגרו בעצמו ולכן כשמוצאים ספר פתוח, וניתן למצוא את מי שפתחו – יש לקרוא לו שיסגרהו.

נאמר "לא תלך רכיל בעמך". וכתבו הפוסקים בהגדרת איסור זה, ש"הולך-רכיל", הוא המעביר מידע מחברו ואחר-כך הולך ואומר: "כך-וכך אמר פלוני", "כך-וכך שמעתי על פלוני", דבר זה אסור אף-על-פי שהדברים שהשמיע לאחרים הנם אמת, ואפילו הנם דברים שאין בהם גנאי כלל, כיוון שעלול להיווצר מכך שפיכות דמים. כדוגמא לכך הביאו רבותינו את סיפורו של דואג שבתקופת בריחתו של דוד משאול, סיפר לשאול שאחימלך הכהן הגדול עזר לדוד, וסופו של הסיפור היה שדואג עצמו הרג שמונים וחמישה כוהנים, "ואת נב עיר הכהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק"; בריבוי שיחות מבאר הרבי את חומר איסור לשון הרע שעצם ההתעסקות ברע של הזולת מזיקה לו ולאחרים, כיוון שבדיבור יש כח להביא לידי את הדברים מהעלם אל הגילוי, ועל כן יש להקפיד על דבור חיובי כלפי הזולת.

כתבו הפוסקים להיזהר מכמה דברים מפני שקשים הם לשכחה, ומהם: מי שאינו נוטל ידיים לאחר שעושה דבר המצריך נטילה; הקורא אותיות בולטות שעל גבי הקבר; המתגאה והמתייהר; הכועס וכן המסתכל בפני אדם הכועס; העוסק בדברי ליצנות; לבישה או הפשטת שני מלבושים יחד; כמו כן אין לנגב ידים (אחרי נט"י) בבגדים; בעת נטילת הצפרניים, יש להקפיד שלא ליטול אותן כסדרן אצבע אחר אצבע הסמוכה לה; וכהנה ישנם עוד כמה וכמה דברים עליהם אמרו חכמינו שגורמים לשכחה, ויש להימנע מכל אלו, פן ישתכח תלמודו.

כל האומר דבר לחברו אסור לאומרם עד שיאמר לו לך אמור, ובדברים שאמרם אדם בסתר על אדם והלך חברו וגילה לו את הדברים שנאמרו עליו, הרי הוא עובר אף על איסור הולך-רכיל. וכשם שאסור לומר דברי רכילות, יש איסור על השומע לקבל דברים אלו, ואמרו חכמים שקבלת הדברים חמורה יותר מאמירתם, ועל כן אין לקבלם.

חז"ל הזהירו כי קיימים מיני מאכלים מסוימים הגורמים לשכחה, ומהם: מאכלים שאכל מהם עכבר או חתול; לב של בהמה חיה ועוף; פת שלא נאפתה כל צרכה; השותה שאריות ממים של רחצה (ולמשל השותה מהמים שנטלו מהם נט"י או מים אחרונים), כמו כן אמרו חכמים שהרגיל באכילת זיתים מסתכן אף הוא בשכחה, וכמה פוסקים הציעו למעשה שכיוון ששמן זית מועיל לזכרון, ניתן לאכול זיתים ע"י שמוסיפים להם שמן זית.

איסור לשון-הרע, נכלל אף הוא בלאו של "לא תלך רכיל". "לשון-הרע" הוא סיפור בגנות חבירו, ואפילו כאשר אינו אומר גנותו של חברו במפורש אלא רק רומז עליהם, הדבר אסור משום "לשון-הרע". כמו-כן מביא אדה"ז בתניא שאין לומר דברי גנאי על חברו גם אם הוא גנאי קטן וקל מאד, ואפילו אם אומר זאת כדי לנקות עצמו. איסור לשון-הרע חל אף במקרה שהדברים הנאמרים הנם אמת. כמובן שאם הדברים הנם שקר אסור לאומרם, גם משום איסור של "מוציא שם רע".

אודות חיזוק הזיכרון בלימוד התורה נותן הרבי עצות והוראות המסייעות בהתגברות על השכחה. בין העצות שכותב הרבי על כך – שלא להתעקש ולהעמיס על הזכרון אלא להקל מעליו. בנוסף הורה הרבי אף להחליף את נושא הלימוד כשחשים בחלישות הכוח, והלימוד יהיה במקום שלבו חפץ ומתענג בו, ואחר כך ינסה לשוב ללימודו הראשון, שכן התענוג מהלימוד מסייע לזכרון. כמו כן כותב הרבי כסגולה לזכרון הלימוד – ללמוד משניות בעל פה, וכן ללמוד בעל פה את המאמר "והדרת פני זקן" של אדה"ז (לקוטי תורה סוף פ' קדושים), העוסק בקניין התורה ע"י שהלימוד נתפס במוח הזכרון וחקוק על לוח ליבו תמיד.

כינוי שם רע לחבירו אפילו שלא בפניו, אסור משום לשון-הרע ואף אסור משום אונאת דברים. ומעיקר הדין אסור לכנות את חברו רק בשם שיש בו גנאי, כגון כינוי שיש בו פגם משפחה, או פגם עבירה, אך למעשה יש להימנע מכל שם או כינוי שהאדם בוש בו. והיו אף שהקפידו להתרחק מכל שם כינוי, והקפידו לקרוא לאדם בשמו הפרטי דווקא, אלא שלמעשה כאשר מכנים אדם בכינוי ללא כוונה כלל לגנותו, ואף הלה אינו מתבייש בו כלל, אין בכך כל איסור.

מנהג נפילת-אפיים נלמד מתפלותיו של משה-רבינו שהתפלל על ישראל אחר חטא-העגל, תחלה בישיבה, שנאמר "ואשב בהר"; אחר כך בעמידה, שנאמר: "ואנכי עמדתי בהר"; ולבסוף בנפילת-אפיים, שנאמר "ואתנפל לפני ה'". וכך אנו נוהגים לאחר קריאת-שמע בישיבה, ולאחריה תפלת שמונה-עשרה בעמידה, אומרים את התחנונים בנפילת-אפיים. ולאחר נפילת-אפיים נוהגים לומר "ואנחנו לא נדע" ולהתרומם כשאומרים "מה נעשה", כביטוי לכך שאין בנו עוד כח לעשות יותר, לאחר שהתפללנו בישיבה, בעמידה ואף בנפילת-אפיים. ויש להקפיד שלא להפסיק בשיחה בין שמונה-עשרה לתחנונים, מפני שבסמיכותם לתפלה הם מתקבלים יותר.

מנהגנו על פי הזוהר והאריז"ל, שקודם נפילת-אפיים אומרים וידוי וי"ג מידות, אותם יש לומר בציבור ובעמידה; ועל-פי דברי חז"ל על הפסוק "והחי ייתן אל ליבו", שכשאדם מתחרט על עוונותיו, כותש ומכה על הלב, לומר שהוא הגורם לעוונות. כמו-כן מבארים שההכאה היא באמצעות היד, כיוון שהידיים הן עדים על כל מעשי האדם, וכאמור: "יד העדים תהיה בו בראשונה". לכן בעת הווידוי נוהגים להכות באגרוף על החזה (מעל הלב), על כל מילה הכאה אחת, וכן מנהגנו שמכים גם ב"ואנחנו הרשענו" וכדומה.