ראיתי לאחרונה מדברי הרבי מה"מ כי מותר לאשה לתת צדקה גם בסכומים גדולים, למרות שבעלה אינו מסכים, האם זהו הדין?
באופן כללי - הסכומים אותם יכולה אישה (או הבעל) לתת לצדקה על דעת עצמם, תלויים באופן וצורת ההתנהלות הכלכלית המקובלת אצלם, דהיינו הסכומים אותם נוהגים בני הזוג הספציפי להוציא בלי לתייעץ או לבקש הסכמה אחד מהשני, ובפרט האישה מבעלה, וכן על פי המקובל בהתאם לתנאי הזמן והמקום. כל האמור הוא כאשר לא הובעה התנגדות מפורשת, כאשר הובעה התנגדות כזו, הנושא הרבה יותר מורכב מבחינה הלכתית, ומובן שאין מקום לנהוג כך לכתחילה. כדי להתייחס לדברי הרבי מה"מ כראוי, ובפרט בעניינים הלכתיים, אי אפשר להסתפק בציטוטים חלקיים ומגמתיים משיחות (ובפרט לא מוגהות), אלא יש ללמוד את השיחה במלואה, כולל ההקשר והאופן בו נאמרו הדברים, להכיר את המקורות שאותם מביא הרבי עצמו, ואת שאר המקורות התורניים וההלכתיים בנידון, ומובן שאין לפסוק הלכה או לנהוג למעשה, לפי ציטוטים כאלו. ליתר פירוט - לראות ב"מקורות".
מקור:
- מקור הדין בשו"ע יורה דעה סרמ"ח סעיף ד', עפ"י הגמרא במסכת בבא קמא, דאין מקבלים מן הנשים אלא דבר מועט וההגדרה היא לפי עושר הבעלים. ודנו האחרונים לגבי הנשים דידן שמוגדרות "נושאת ונותנת בבית" עפ"י דברי המהרש"ל שם, וכך מביא הרבי בליקוטי שיחות חלק ט (מוגה כמובן) "שיעור זה תלוי בעושר הבעל ובהקפדת הבעל וכו' - ובמדינה זו בפרט הרי הבעלים נותנים לרשותן גם סכומים גדולים ואין מקפידים בזה" ושם במ"מ מציין לדברי השו"ע, המהרש"ל והאחרונים. על כל פנים, כאן מביא ששייך הקפדת הבעל וכו', ועל פי זה כתבנו בפנים. קטעי השיחות שהתפרסמו, הם מהתוועדות י"ט כסליו תשכ"ט, והמעיין שם בהנחות שנדפסו, רואה את הדברים בשלימותם, המתייחסים למצב הלא רצוי ש"נהוג" בארה"ב לגבי שליטת בני הבית בבעל ובאבא וכו', וכן הוא גם בשיחה השנייה שהביאו, ומובן שאין ללמוד ולצטט רק מתוך שיחות אלו וח"ו לקבוע הנהגה על פיהם. לגבי גוף הדיון והכללים בנתינת צדקה בלי הסכמת הבעל, ובפרט במקום שמוחה - בעז"ה יובאו המ"מ והשקו"ט בפני עצמם, ולא הוכנסו כאן, שכן הדרך הנכונה היא לתת צדקה מתוך הסכמה, שמחה וטוב לבב ולא להיפך ח"ו.
מכון הלכה חב"ד
