הלכה יומית

אודות זמן הדלקת נר־חנוכה אמרו חכמים: "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". בכדי למנוע מצב של שכחה, ניתנו מספר הגבלות בעיסוקים שונים עד להדלקת נרות חנוכה. כך למשל, החל מחצי השעה קודם זמן־ההדלקה, אסור לאכול פת או מזונות יותר משיעור "כביצה" – 54 גרם – עד שידליק את נרות־חנוכה, והסיבה לכך היא שאולי האכילה שלו תתארך יותר מידי וישכח להדליק את הנרות. אולם שאר מאכלים שאינם ממיני דגן כמו פירות וכן כל המשקאות שברכתם האחרונה היא "בורא־נפשות", מותר לאכול אותם קודם הדלקת־הנרות. ואם התחיל לאכול בתוך חצי־השעה שקודם זמן־ההדלקה, צריך להפסיק לאכול ולהדליק את הנרות בזמן. אך אם התחיל לאכול בזמן שעדיין היה מותר (זאת אומרת לפני החצי־שעה של זמן ההדלקה), מעיקר הדין לא חייב להפסיק, אך לכתחילה טוב שיפסיק, וכתבו הפוסקים ששינה קודם הדלקת הנרות אסורה אפילו בשינת עראי בלבד.

אסור להתחיל במלאכה, מחצי השעה שקודם זמן־ההדלקה, שמא ישכח להדליק. ואם התחיל עליו להפסיק את המלאכה, וגם כשהתחיל בהיתר לפני החצי שעה טוב שיפסיק, עד שידליק את הנרות. לאחר ההדלקה נהגו הנשים שלא לעשות מלאכות כמו לכבס ועוד, אמנם בהכנת צורכי סעודה וכדומה מותרות, ויש שהחמירו ואסרו בחצי השעה הראשונה כל מלאכה, ויש שהחמירו עוד ואמרו שאף לגברים אסור לעשות מלאכה בזמן זה; אולם למעשה גם ללא האיסור, למנהגנו מקפידים להתעכב למשך חצי השעה הראשונה ליד הנרות. ונחלקו הפוסקים עד מתי נאסרה המלאכה. ולמעשה נהוג להימנע ממלאכה במשך הזמן המינימאלי לבעירת הנרות, שהוא חצי־שעה, או לכל־היותר חמישים דקות, ובחלוף זמן זה מותר לעשות מלאכה שלא כנגד הנרות.

כשיוצאים מהבית בערבי החנוכה לאירועים משפחתיים או מכל סיבה אחרת, לכתחילה יש לסדר את הנסיעה בצורה כזו שיוכלו לצאת מהבית לאחר הדלקת־הנרות בזמנם. אבל אם יש צורך להקדים ולנסוע לפני השקיעה, ובפרט לפני "פלג־המנחה", ידליקו כשיחזרו לביתם אחרי האירוע, במידה ויודעים בוודאות שישובו לפני עלות־השחר. אבל אם אינם בטוחים שיספיקו לשוב לביתם ולהדליק לפני עלות־השחר, יאחרו את יציאתם וידליקו מיד אחרי השקיעה מבלי להמתין חצי שעה ליד הנרות, ובאין ברירה ידליקו לאחר "פלג־המנחה" ללא ברכה, מכיון שקודם השקיעה לא ניתן לברך על ההדלקה.

אסור להתחיל ללמוד תורה בהגיע זמן ההדלקה, אבל קודם שהגיע זמן ההדלקה, מעיקר הדין מותר להתחיל ללמוד אפילו בחצי השעה שקודם זמן ההדלקה עד שקיעת־החמה, ואם התחיל בהיתר אין צריך להפסיק מלימודו בהגיע זמן ההדלקה. אך אם עבר והתחיל ללמוד בזמן ההדלקה, צריך להפסיק ולהדליק. אלא שלמעשה נהוג שבבוא זמן ההדלקה מפסיקים כולם מהלימוד ואף מי שהתחיל בהיתר, בכדי לקיים את מצוות נר חנוכה בזמנה. למעשה אנו נוהגים להדליק את הנרות בין תפילת "מנחה" לתפילת "מעריב" לאחר שקיעת־החמה, ואם לא מתאפשר הדבר ונאלץ להדליק לאחר צאת־הכוכבים, עליו להתפלל "מעריב" קודם להדלקה, אלא־אם־כן דרכו להתפלל "מעריב" בקביעות בשעה מסוימת בכל השנה, יכול להדליק תחלה ויתפלל בשעה הקבועה.

כיוון שנשים חייבות במצוות נר־חנוכה, אף שאינן מדליקות בעצמן, ראוי שימנעו מלכתחילה מאכילה, מעשיית מלאכה, משינה ולימוד קודם ההדלקה. ובעת הצורך יש להקל להן במלאכה או לימוד כגון לימוד לצורך בחינה וכדומה, ולגבי אכילה כתבו הפוסקים שניתן להקל בעת־הצורך, אלא שלמעשה טוב יותר שימנעו מאכילת קבע, ויאכלו מאכלים שברכתם האחרונה היא "בורא־נפשות", או פת ומזונות פחות מכביצה.

מעיקר הדין החל מחצי השעה קודם זמן ההדלקה, הרוצה לאכול יותר משיעור כביצה – 54 גרם – פת או עוגה, או יתר העיסוקים שהוזכרו בהלכות הקודמות, רשאי למנות אדם אמין שיזכירהו בהגיע זמן ההדלקה להדליק. כמו כן יוכל להתחיל לעסוק במלאכה במידה וממנה אדם אחר שיזכיר לו, אלא שיש המדייקים מלשון אדמו"ר הזקן שלא לסמוך על כך לכתחילה, אלא לצורך דבר מצווה כמו לימוד־תורה או סעודת מצווה.

תקנו חכמים להודות ולהלל לה' באמירת פרקי ההלל שבתהלים, ברגלים שנקראו "מועד" ונאסרו במלאכה ואף התייחדו בקרבנותיהם. מעבר לתקנת קריאת ההלל ברגלים, נהגו ישראל לומר את ההלל בששת הימים האחרונים של פסח אף שלא התייחדו בקרבנות בפני עצמם כבחג הסוכות, וכן בראשי חודשים; ובכדי שיהיה ברור שהלל זה נאמר מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם. ובחנוכה הנהיגו לומר הלל שלם מפני גודל הנס שאירע בו למרות שזהו רק מנהג; ונחלקו הפוסקים לגבי הברכה על ההלל בימים שאין גומרים אותו. ולמעשה מנהג חסידים שמברכים על ההלל בתחילתו ובסופו בחשאי גם בימים שאין גומרים בהם את ההלל, וכן המתפלל ביחידות מברך.

מצוה מן המובחר לקרוא את ההלל עם הציבור לאחר תפלת שחרית, בכדי שיענה עמהם "הודו" ו"אנא־ה'" אחר שליח הציבור. ויש מי שאומר שהבא לבית הכנסת לאחר שהתפללו הציבור שחרית, ועומדים הם לקרות ההלל והוא לא התפלל שחרית, יקרא תחלה הלל עם הציבור ואחר כך יתפלל. אלא שעל פי האריז"ל יש להימנע מאמירת דברים שלא כסדרן, ויש אומרים אף שלא הייתה דעת רבותינו נשיאנו נוחה מכך. והטוב ביותר הוא להשתדל ולדאוג שיוכל לומר את ההלל בציבור אחרי שמונה־עשרה, וכך נהגו רבותינו נשיאנו בימים טובים, אף שבכל השנה היו מאריכים בתפלה שעות לאחר הציבור.

על חנה אם שמואל הנביא מסופר, שבעת תפלתה אמרה: "אני האשה הנצבת עמכה בזה", כשכוונתה לעלי הכהן שניצב ועמד כשעמדה להתפלל. מכאן למדו, שאסור להתיישב בתוך ארבע אמות (כ־2 מטר) של המתפלל תפילת העמידה מכל צדדיו. בטעם האיסור נכתב שהוא מפני שמקומו של המתפלל אדמת קודש היא משום שהשכינה כנגדו, ומפאת כבוד השכינה אין לשבת על ידו. טעם נוסף על־כך הוא שהוא בכדי שלא לבלבלו בתפלתו, ומטעם זה אסרו אף לעבור בתוך ד' אמותיו של המתפלל ואסור אף לשוחח או לעשות כל דבר שעלול לבלבלו; ויש שהתירו לעבור בתוך ד' אמותיו של המתפלל מצדיו באופן שהמתפלל אינו רואהו ואין הדבר מסיח את דעתו, אולם על פי הזוהר אסור לעבור על־יד המתפלל אפילו מצדיו בתוך ד' אמותיו. ובמקרה שנעמד אדם להתפלל ממול מקומו מנהג הרבי שלא להתיישב כל עוד הוא מתפלל.

פרי שעומד לאכילה, אסור להריח בו בשבת כל עוד מחובר הוא לעץ, מכיוון שחוששים שמא יתלוש את הפרי בשביל לאכול אותו. אבל מותר להריח צמחים ריחניים המחוברים למקור צמיחתם, מפני שאין למריח סיבה לקוטפם, שהרי אפשר להריח אותם בעודם מחוברים. אלא שאם בא הריח מענפי העץ, אסור לאחוז בידיו את הענפים בכדי להריחם, משום שדינם הוא כדין אילן שאסור להזיזו.

דנו הפוסקים עד מתי חל דין זה שלא לעבור כנגד המתפלל, ולמעשה כתבו שנהוג להקפיד על־כך גם אם המתפלל אוחז ב"אלוקי נצור", כל זמן שלא פסע ג' פסיעות לאחוריו, שכן כל עוד ולא פסע עדיין הוא כעומד לפני המלך. והוסיפו הפוסקים שיש להיזהר אף שלא לעבור כנגד הקורא פסוק ראשון של קריאת שמע בכדי שלא לבלבל כוונתו, וכן שלא לעבור כנגד האומר קדיש. ובכלל ידועה הוראת רבותינו־נשיאינו להימנע מהסתובבות אנה־ואנה במשך התפלה.

מותר לאדם להעמיד את בהמתו על יד עשבים מחוברים כדי שתאכל מהם, ואין בזה איסור "קוצר", משום שהבהמה אוכלת לעצמה, ואף שהצטווינו על שביתת הבהמה בשבת, אין צורך להקפיד על כך שתשמור שבת בעצמה.