אב המבקש מבנו דבר המזיק לבריאותו האם עליו לתת לו?

נאמר: "כבד את אביך ואת אמך". והגדירו חכמים את מצוות כיבוד אב ואם – שחייב אדם לסייע לאביו ולאמו בכל מה שיצטרכו ופרטו חכמים: "מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה (ומנעיל), מכניס ומוציא", וביארו הראשונים שדוגמאות אלו הם בדווקא, כיון שמצוות כבוד הוא בדברים שהם צורך גופו וקיומו של ההורה. אבל יש שכתבו שאלו דוגמאות מועטות שנקטו חז"ל, אולם למעשה חיובו של הבן הוא, לסייע בכל דבר שיש להם צורך בו ומבקשים ממנו.

אודות מצוות מורא אב אמרו חכמים: "ולא מכריעו", כלומר, אם היה אביו וחכם אחר חלוקים והאב מסופק באמיתות דבריו, לא יכריע הבן בפני אביו בין הצדדים, כיוון שמראה בכך שהינו יודע יותר מאביו. וחידדו הפוסקים את חומרת האיסור וכתבו, שלא רק במקרה שסותר דברי אביו ומכריע כחברו הדבר אסור, אלא אפילו כשהבן מצדד לשיטת אביו ומחזק את דבריו באומרו: "נראין דברי אבא", קיים האיסור משום שגם בכך מראה שיודע יותר מאביו עד שאביו צריך את הסכמתו ולכן הדבר אסור; וכשהאב ביקש לשמוע את חוות-דעתו של בנו, מותר הדבר בתנאי שיענה בצורה מכובדת.

אסור לבן לטפל בהוריו טיפול העלול להוציא דם, כמסופר בגמרא שרב פפא לא הניח לבנו אפילו להוציא לו קוץ, שמא יצא ממנו דם ויכשל בחבלה באביו, ואף אם הדבר יהיה כרוך בהוצאת ממון סביר ובטרחה, יתאמצו להשיג רופא אחר. אבל בשעת הדחק, כשאין אפשרות אחרת, מותר לבן לטפל באביו. כמו-כן יש שכתבו שאסור לבן לספר את אביו, והאחרונים כתבו למעשה שכשהאב הוא בעל עור רגיש ביותר אכן אסור לבן לספרו אם יודע שירד דם, אך כשמשתמשים במכונת תספורת, כיוון שבדרך כלל לא מצוי שירד דם מותר לבן לספר את אביו, ובפרט כאשר ההליכה לספר כרוכה בטרחה ובבושה של האב.

דנו הפוסקים האם מותר לבן להעיר את הוריו, כשיודע שההורים עצמם ישמחו בכך שיעירם. ולמעשה כתבו שכשיודע בוודאות שרצון ההורים בכך, מותר לבן להקיץ את הוריו, ולדוגמא כאשר יודע הבן שהפסד הממון יצער את הוריו יותר ממה שיעירם משנתם. אך עדיף שגם במקרה זה ישתדל למצוא אדם אחר שיעיר את האב או את האם, ורק כשאין אפשרות אחרת, מותר לבן להעיר את הוריו.

בכלל מצוות מורא ההורים: אסור לבנים לשבת במקום המיוחד להוריהם, הן במקום המיוחד להם בבית, והן במקום הקבוע בבית הכנסת וכדומה. אבל במקום שאינו מיוחד רק להם, מותר לילדיהם לשבת בו שלא בנוכחות אביהם. כמו כן כחלק ממצוות המורא, אסור לבנים לקרוא להורים בשמם, ואף שלא בפניהם אסור להזכירם בשמם; כשיש לבן חבר ששמו כשם אביו, כאשר השם שגרתי, מותר לפנות אליו בשמו הרגיל, שלא בפני ההורה, כי ברור לכל שהוא מתכוון לחברו (ויש מתירים גם בפניו), ואם הוא שם נדיר אזי גם שלא בפני ההורה לא יפנה אל חבירו בשמו, אלא ישנה מעט.