האם הלולב ומיניו טעונים גניזה לאחר חג הסוכות?

מנהג ישראל לשמוח בשמחת-תורה, יותר משמחת בית השואבה, ויותר משמחת יום טוב. וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ הוסיף וגילה בשם אביו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, שצריכים לייקר במאוד את השעות של שמיני-עצרת ושמחת-תורה. שכן, בכל רגע ניתן לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה הוא על ידי הריקודים. אָבֵל ר"ל, בשנת האבילות על אביו או אמו, אינו נוטל ספר-תורה בזמן ההקפות, אלא אם כן הולך אתו עוד מישהו.

האריז"ל היה נוהג לערוך הקפות במוצאי שמחת תורה. על יסוד הנהגה זו, נהגו בכך הנוהגים על פי המקובלים לערוך הקפות שניות במוצאי החג, בהוצאת ספרי תורה עם כל פרטי המנהגים כפי שעורכים את ההקפות בלילה הראשון. הרבי הרחיב וביסס מנהג זה בארץ ישראל, ושלח מברקים מיוחדים למשתתפים בהקפות שניות.

נפסק להלכה שארבעת המינים מוקצים למצוותם, וכל שבעת הימים אסור להשתמש בהם לשימושם הרגיל, לפיכך, גם לאחר שקיים אדם מצוות נטילת לולב בהושענא רבה, אסור לאכול מאתרוגו ואסור להריח בהדסו. ומשעה שיסתיים היום השביעי יפקע מהם האיסור, והרי הם מותרים באכילה והנאה.

על פי דברי הגמרא: "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי" – שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת, כתבו הפוסקים שראוי לנצל את הלולב ומיניו למצווה נוספת, ולכן טוב לצרף את ההדסים לבשמים של מוצאי שבת, על מנת שיוכלו לברך עליהם במוצאי שבת. ויש הנוהגים לשרוף את החמץ בערב פסח בערבה החבוטה של הושענא רבה, ולהסיק את התנור לאפיית המצות מהלולב.

קודם שאלת ובקשת הגשמים קבעו חכמים להזכיר שבחו של ה', על שהוא "משיב הרוח ומוריד הגשם". ותקנו לאמרו בעת ברכת "מחייה המתים" בתפלה, משום שאף הגשמים מביאים חיים לעולם. את הזכרת שבח "משיב הרוח ומוריד הגשם" מתחילים להזכיר מתפלת מוסף של שמיני עצרת. ומי ששכח ולא אמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" אלא "מוריד הטל", אינו חוזר, ואפילו אם עדיין לא סיים את ברכת "מחיה המתים", לא יחזור – כיוון שהזכיר טל, ויש שבח לה' בהזכרתו כמו בהזכרת הגשם, כי גם הטל הוא חיים לתבואה ולעולם.