האם עונים "אמן" אחר ברכת הקטן?

נאמר: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו" ודרשו חכמים: "אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל", ומכאן למדו שכל ברכה שאדם שומע את הזכרת ה' יאמר "ברוך-הוא וברוך-שמו", ומכל מקום כיון שאינו אלא מנהג, אפילו בפסוקי דזמרה אין אומרים אותו, ורק במקום שניתן להפסיק בו לדבר הרשות, עונים "ברוך הוא וברוך שמו". כמו כן יש להיזהר שבכל פעם ששומעים ברכה על המצווה ויוצאים בה ידי חובה אין לענות "ברוך-הוא וברוך-שמו" ורק "אמן", ואם ענה "ברוך-הוא וברוך-שמו", לא יחזור ויברך.

אמרו חכמים: "גדול העונה "אמן" יותר מן המברך". ונפסק להלכה כי השומע אדם מישראל מברך – חייב לענות אחריו "אמן" בין אם הוא יוצא ידי חובתו מברכתו ובין אם אינו יוצא. משמעותה של המילה "אמן" היא – האמנת דברים, ובעת שיענה "אמן" יכווין בלבו שאמת היא הברכה שבירך המברך וכי הוא מאמין בזה. ובעת עניית "אמן" לאחר שאלות ובקשות כגון "אמן" שבקדיש וכדומה יכווין על העתיד שיאמנו דבריו ובקשותיו של זה ויקויימו במהרה.

העונה אמן לא יחטוף את ה"אמן", ויאמרה לפני שהמברך סיים את הברכה אלא ימתין עד שיסיים המברך. וכן לא יקטוף את ה"אמן", כלומר שלא יבליע את אותיות ה"אמן". וכן לא ירחיק את עניית ה"אמן" מסיום הברכה, שאז היא נקראת "אמן יתומה"; וכן לא יגביה קולו יותר מהמברך. כמו כן כשעונה "אמן" לא יאריך באמירתה וגם לא יקצר, אלא יענה כשיעור שאפשר לומר בו "א-ל מלך נאמן", ואף המברך צריך לכוון דעתו ל"אמן" שעונים אחריו.

השומע את סופה של הברכה מפי המברך ואפילו לא שמעה מתחלתה ועד סופה אלא סופה בלבד יענה "אמן". אולם על ברכה שברך נכרי אין עונים אחריו "אמן" אלא א"כ שמע כל הברכה מפיו, ואחר ברכת נכרי שאדוק לעבודה זרה אסור לענות "אמן" כלל, שמן הסתם מחשבתו בהזכרת השם היא לעבודה זרה, וכן מי ששינה מטבע הברכה אין עונין אחריה "אמן".

מי שלא שמע את הברכה מפי המברך כלל, אלא שהוא יודע איזו ברכה ברך, וכגון כשהוא מתפלל בציבור ואינו שומע ברכת הש"ץ, אך שומע שהציבור עונים ויודע על איזו ברכה עונים, אינו חייב לענות "אמן" אלא שאם מעוניין רשאי לענות. ודנו הפוסקים אודות השומע ברכה דרך הטלפון או בשידור חי כלשהו האם רשאי לענות, ולמעשה אין יוצאים ידי חובה, וכן אין לענות קדושה וברכו בשמיעה באופן זה, אבל ניתן לענות "אמן" כל עוד ידוע בוודאות שאכן זה שידור חי ועונה בסמוך לברכת המברך.