עד מתי ניתן להשלים את הקידוש של שבת?

נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", ותקנו חכמים שזכירה זו תהיה על כוס יין בכניסת וביציאת-השבת. את קידוש זה יש לעשות במקום הסעודה, ולמדו זאת מן האמור: "וקראת לשבת עונג" ודרשו על-כך: "במקום עונג . . שם תהא קריאת הקידוש", כלומר, שיש לקדש דווקא במקום בו סועד את סעודת השבת. ונחלקו הפוסקים עד כמה צריך להיות מקום הקידוש בסמיכות למקום הסעודה, והיו שהחמירו שלא לקדש שלא במקום הסעודה אפילו באותו החדר, ולכן לכתחילה צריך שיסעד באותו מקום שקידש, ואם צריך לסעוד במקום אחר עליו לכוון על כך בעת הקידוש.

אודות חיוב הקידוש במקום הסעודה, כתבו הפוסקים שמכיוון שהמזונות והיין מזינים ומשביעים, נקראים אף הם "סעודה". ולכן כשאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או אפילו כששתה רביעית יין, יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה; אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית יין בנוסף לכוס הקידוש, ויכול אח"כ לסעוד את עיקר הסעודה במקום אחר. ואם אכל רק מינים שברכתם האחרונה "בורא נפשות", לא יצא ידי חובתו ועליו לקדש שוב במקום שיסעד. יצוין כי בסעודת הלילה לכתחילה לא יאכל מזונות לאחר הקידוש בכדי שיוכל לאכול את עיקר סעודת השבת לשובע.

מיד לאחר אמירת הקידוש יש צורך לשתות מן היין. חובת השתייה מוטלת על המקדש ובכך יוצאים הוא והשומעים ידי-חובת קידוש. מי שאינו יכול לשתות את היין, יכול לתת לאחד המסובים ששמע הקידוש לשתות כשיעור, אלא שאם יודע מראש שלא יוכל לשתות עדיף שישמע קידוש מאדם אחר. מעבר לכך, ראוי שכל אחד מהשומעים ישתה מעט מיין הקידוש; וכיוון שהכוס ששתה ממנה המקדש כבר נפגמה בשתייתו, לכן מצווה מן-המובחר שיוסיף המקדש מעט יין לכוס הקידוש לפני שימזוג לשומעים בכוסותיהם, וכששותים ישירות מכוס הקידוש עצמה אין-צורך ב"תיקון", וכך נהג הרבי בד"כ כשקידש עבור הרבנית.

גיל החינוך למצוות הוא מהעת בה הילד מתחיל להבין את חשיבות המצווה, ומאז מתחיל חיוב החינוך על ההורים. וקודם גיל זה אין עליהם חיוב בחינוכו למצוות אך אסור להוריו לספות לו איסור בידיים, כגון, מאכל שהוא אסור, למרות שהילד איננו מבין כלל בכשרות האכילה, אסור לתת לו מאכל זה. אבל לגבי איסור האכילה קודם הקידוש אין מקפידים עם הילד אלא נותנים לו לאכול, ואין זה נחשב כאילו מאכילים אותו איסור, כיוון שהמאכל עצמו מותר באכילה וכל האיסור הוא מחמת הזמן, ועל כן אין לענותו ויש לתת לו לאכול אף קודם הקידוש.

נאמר: "זכור את יום השבת'", וביארו הפוסקים שחיוב קידוש בשבת הוא מן התורה, אלא שכבר בתפלה בה מזכירים קדושת השבת יוצאים ידי חובת קידוש דאורייתא, ואילו הקידוש שעל הכוס לאחר התפלה הנו מדרבנן. ולכן היו שכתבו שאשה שלא התפללה בליל שבת נותר חיובה מדאורייתא, ואילו הבעל המוציאה ידי-חובת קידוש לאחר תפלת ערבית, רמת חיובו היא מדרבן, ומשום-כך הורו לכתחילה שיתפללו אף הן בליל שבת קודם הקידוש, אלא שלמעשה נהוג שאין חוששים לכך ואשה שלא התפללה ערבית יכולה לצאת מהקידוש של בעלה, וכמה טעמים נאמרו בדבר.