הלכה יומית

למדו חכמים, שבפתיחת השנה אוכלים דברים מסוימים לסימן טוב, ולכן נוהגים שאת פרוסת "המוציא" טובלים בדבש (שלוש פעמים), ואחריה נוטלים חתיכה נוספת ומטבלים במלח שלוש פעמים. לאחר הטעימה מפרוסת המוציא, נוטלים תפוח מתוק, חותכים אותו לחלקים, וטובלים חלק אחד ממנו בדבש (שלוש פעמים), נוטלים ביד ימין ומברכים "העץ", ואחר הברכה קודם האכילה אומרים את ה"יהי-רצון". ברכת העץ היא על התפוח דווקא גם כשישנם תמרים או רימונים, שהם משבעת-המינים, ופוטרים בברכה זו אף את יתר הפירות שיוגשו במהלך הסעודה והורה הרבי שבליל ראש השנה יש לאכול מן הרימון כשיעור שלם; למנהגנו את יתר הדברים המוגשים לסימן טוב כגון רימון או ראש איל ודומיהם, אוכלים ללא אמירת "יהי-רצון".

בשל ההקפדה והזהירות בכל דבר הנעשה בראש-השנה, נמנעים ביותר מלדבר דברים בטלים אף בעת הסעודה, ובפרט בלילה הראשון. כמו כן נמנעים מלאכול דברים מסוימים, ולכן כתבו הפוסקים להימנע מלבשל את הדגים בחומץ, וכן נוהגים שלא לאכול חריף בראש השנה. כמו כן כתבו שראוי להימנע מאכילת אגוזים ולוזים, מפני ש"אגוז" בגימטריא "חט(א)". ואף משום שטבעם של האגוזים, להרבות רוק וליחה המפריעה בתפילה ובתקיעות. ועל-פי-זה, יש שנהגו להימנע אף מאכילת פיסטוקים, שקדים, ובוטנים, אך גרעיני חומוס "ארבעס" אוכלים, אולם ניתן לערב אגוזים בעוגה או בתבשיל כשאין טעמם ניכר כל-כך, אך גם בזה יש רבים שהורו להחמיר.

לגבי ברכת "שהחיינו" בהדלקת-נרות, בקידוש ובתקיעות יום-ב' של ראש-השנה התעורר ספק: יש שכתבו ששני הימים נחשבים כיום ארוך, ורק בראשון מברכים "שהחיינו", או שמברכים אף ביום השני. בכדי לצאת לכל הדעות נהוג להביא לשולחן פרי חדש, ולהביט בו בברכת-שהחיינו. ולכן נוהגות הנשים להדליק את הנרות סמוך לסעודה כאשר הפרי כבר על השלחן ולכיון עליו כבר בעת ההדלקה. לאחר הקידוש יש לאכלו לפני נטילת ידיים, כשיעור ברכה אחרונה ואחר-כך מברכים ברכה אחרונה על הפרי. כמו כן בתקיעות ביום השני (כאשר ר"ה חל בחול וברך שהחיינו היום א') בעל התוקע לובש בגד חדש; אלא שאם אין פרי או בגד חדש, גם יש לברך "שהחיינו" כי למעשה נוקטים שיש לברך שהחיינו ביום השני.

למדו חכמים, שישנה משמעות בעלת השלכות מרחיקי לכת לדברים הנעשים בפתיחת השנה החדשה. משום כך, מובא בגמרא שיש דברים שכדאי לאכלם בראש-השנה לסימן טוב. מנגד, יש דברים שטוב להימנע מאכילתם בראש-השנה. בין הדברים שכתבו הפוסקים שראוי להימנע מהם היא, אכילת אגוזים ולוזים. ונמקו זאת בשני טעמים: ראשית, מפני שאגוז שווה בערכו המספרי ל"חטא". שנית, מפני שטבעם של האגוזים, להרבות רוק וליחה המפריעה בתפילה ובתקיעות. ועל-פי-זה, יש שנהגו להימנע אף מאכילת פיסטוקים, שקדים, ובוטנים, אך גרעיני חומוס "ארבעס" אוכלים. ויש מן הפוסקים שכתבו שהאמור הוא באכילת האגוז לבד, אולם ניתן לערב אגוזים בעוגה או בתבשיל כשאין טעמם ניכר כל-כך, אך גם בזה יש רבים שהורו להחמיר.

כשהיו מקדשים את החודש על פי עדויות ראיית מולד-הלבנה, היו בית הדין מפרסמים לציבור באיזה יום חל ראש-החודש, ועל פי הודעה זו ידעו מתי יחולו החגים. אלא שבראש-השנה שהחג חל בראש-החודש, לא יכלו להודיע באיזה יום הוא יחול, כי הדבר היה תלוי בביאתם של העדים. בכדי להסיר ספק, קבעו מראש, שראש-השנה יהיה תמיד יומיים. אלא שעל-אף שיום ב' דראש-השנה נחשב כחג, זהו רק להחמיר אך לא להקל, ולכן אסור להכין מיום א' דראש-השנה ליום השני שזהו כמכין מהחג לחול, ואפילו את שטיפת הכלים -באופן המותר- דוחים לאחר צאת-הכוכבים של ליל ב', וכן את נרות החג מדליקים רק לאחר צאת-הכוכבים.

כשקבעו מועדים על פי עדויות ראיית מולד הלבנה, לא יכלו לדעת מראש, מתי יחול 'ראש השנה' החל בראש החודש, ולכן קבעו חכמים שלעולם יחוג יומיים. לגבי ברכת שהחיינו בהדלקת נרות, בקידוש ובתקיעות יום ב' של ר"ה התעורר ספק: יש שכתבו ששני ימי ר"ה נחשבים כיום ארוך, ורק בראשון מברכים 'שהחיינו'. אולם לרוב הפוסקים צריך לברך 'שהחיינו' גם ביום השני. בכדי לצאת לכל הדעות נהוג להביא לשולחן פרי חדש, ולהביט בו בעת ברכת שהחיינו. לאחר הקידוש יש לאכלו לפני נטילת ידיים, כשיעור ברכה ואח"כ מברכים ברכה אחרונה על הפרי. אלא שאם אין פרי חדש, יש לברך שהחיינו כי למעשה נוקטים שיש לברך שהחיינו ביום השני של ר"ה בקידוש בהדלקת הנרות ובתקיעות.