הלכה יומית

מהלכות דרך-ארץ, שבעת בציעת הפת לא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר-עין ולא גדולה יותר מכביצה, מפני שנראה הוא כרעבתן, אבל בשבת מצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה. אבל אם אוכל עם בני ביתו או אורחים מצוה מן-המובחר לבצוע פרוסה גדולה שיתן ממנה לכל הסועדים. ולא יתן הבוצע פרוסה בידי הסועדים שזהו מנהג אבלות ר"ל, אלא יניח את הפרוסה על השולחן לפני כל אחד מהסועדים, והם נוטלים מן השולחן.

לא ינגוס אדם מדבר מאכל, ויניח החלק שנשאר על השולחן כאשר סועד עם אנשים אחרים, כיוון שיתכן שמאוס בעיני הסועדים לראות את סימני הנשיכה על המאכל. ומנהג דרך ארץ להקפיד תמיד שלא לנשוך את המאכל, אלא לחתוך ממנו ואוכלים את החתיכות. ויש המקפידים על כך אפילו בדברים שדרך העולם לאכלם בנשיכה (כגון פיתה עם פלאפל). ואף לא יאסוף פירורים שנפלו על הרצפה ונמאסו, ויניחם על השולחן, שדעתם של הרואים נטרדת מכך, שחוששים שמא יאכלם.

נפסק להלכה שאין לשתות את הכוס בבת-אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן, והשותה בשלשה פעמים הרי הוא מגסי הרוח, אלא דרך-ארץ לשתות את הכוס בהפסקה קלה (ע "י שמוריד הכוס מפיו) ואחר כך לחזור ולשתותו (חוץ מכוס גדולה מאד שמותר לשתותה ביותר פעמים וכן בכוס קטנה מאד שניתן לשתותה בבת אחת). ויש שכתבו שכל האמור הוא בשתיית יין או משקאות העשויים לכבוד ולתענוג, אך בשתיית מים ניתן לשתות אפילו כוס גדולה בבת אחת. ולגבי שתיית כוס היין בקידוש ובהבדלה לא נאמרה הקפדה זו, ואדרבה יש מצווה לשתותה בבת אחת.

בין הדברים שמתישים גופו של אדם, מנו חכמים את האכילה והשתיה מעומד, ואכן כתבו הפוסקים שיש לאכול ולשתות בישיבה ולא לעמוד עד לאחר (שעובר הזמן שלוקח) שיברך ברכה אחרונה. ואף שיש שהקלו בכך ואמרו שכיום אין הדבר משפיע על הגוף כבימי חכמי הגמרא כיון שהגופים השתנו, עם זאת כתבו פוסקים רבים להקפיד לאכול ולשתות בישיבה דווקא וכן מובא שהאר"י ז"ל הקפיד על כן, ובפרט יש להקפיד על כוס של קידוש והבדלה שלא לשתותו בעמידה אלא לשבת ולשתותו (אבל יי"ש אפשר לשתות בעמידה ובפרט בזמן מגיפה).

אמרו חכמים שאין משיחים בשעת הסעודה, "שמא יקדים קנה לוושט" (= כיוון שבעת הדיבור ה'קנה' (צינור הנשימה) פתוח והאוכל עלול להיכנס לתוכו יש חשש סכנה שמא יחנק חלילה), ויש שביארו, שהאיסור נאמר במקורו בזמן חז"ל כאשר אכלו בהסבה, ואכן אז היה חשש זה, אולם כיום כיוון שאוכלים בישיבה אין בזה סכנה. ולמעשה כתבו הפוסקים שגם כיום צריך להחמיר בזה. אלא שהאיסור לדבר הוא בעת האכילה ממש, אך בין המנות או בסיום הסעודה יש לדבר בדברי-תורה וכפי שאמרו חכמים ששולחן שאומרים עליו דברי תורה כאילו אכלו משלחנו של מקום.

נאמר בגמרא: "עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט". כלומר, בין התקנות שתקנו חכמים לעשות זכר לחורבן בית המקדש, שבכל סעודה שעושה אדם, עליו לשייר דבר-מה שיהא היכר זכר לחורבן. ונפסק להלכה "העורך .. סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם". וכתבו הפוסקים שכיום אין נזהרים להקפיד על כך, משום שבזמניהם היה נהוג שמגישים את המנות לפי מספר הסועדים וכשמחסיר תבשיל או קערה שאמורים להיות בסעודה ניכר שהוא זכר לחורבן; אך כיום שכל אחד מביא כפי יכולתו והרגלו אין היכר בכך. ויש שהציעו להניח מקום פנוי ללא קערה ויכוון שהוא זכר לחורבן.