הלכה יומית

אמרו חכמים: "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", וביארו הפוסקים, שדבר שהאדם מחויב בו, אסור לו לרכשו מכספי מעשרות. ודנו הפוסקים לגבי רכישת ספרי קודש מכספי מעשרות. וכתבו שאם מניח את הספרים בביתו או במקום המיוחד לו בבית המדרש אין לקנותם מכספי מעשר. גם אם מציין שהספרים נרכשו לזיכוי הרבים, כיוון שהסיכוי שיבואו לביתו להשאיל ממנו ספרים הוא קלוש ובפרט כיום שהספרים מצויים. אבל יש שהקלו בזה במקרה שלא היה קונה אותם לולא מעות המעשר. אך אם מפקיד אותם בבית כנסת או בספריית בית המדרש, ומאפשר לכל להשתמש בהם – ודאי הדבר מותר, וכתבו הפוסקים שיש בכך אף מצווה.

כחלק מחובתו של האב לחנך את בניו ללימוד התורה – חייב האב לשלם על כל ההוצאות הכרוכות בלימוד בניו. וכיוון שזהו מחובתו של האב, לכן אינו רשאי לשלם עבור הוצאות אלו מכספי מעשרות. אך במידה והיה יכול לשלחו לחינוך במחיר מוזל ומעוניין לשלחו למקום טוב יותר אך הוצאותיו מרובות, וכן אם הבן מצליח בלימודיו ורוצה האב להעשיר את לימודו ע"י 'מלמד', או שכבר יודע הבן ללמוד מעצמו תושבע"פ (גיל ישיבה גדולה) – נטו הפוסקים להקל שישלם את ההפרש מכספי מעשרות, אך מי שאינו מחשב הוצאה זו מן המעשר או החומש שלו הרי זה זריז ונשכר, ולכן לא ראוי להקל בזה.

סכום כסף שהתכוון לתתו לצדקה ואין לפניו נזקקים התובעים צדקה בעת ההתחייבות, אין חיוב לחפש אחר עניים ולתת להם, ואפילו אם ישנה מטרת צדקה כלשהי אינו מחויב לתת עבורה את כל הסכום שהתחייב, אלא יכול לתת חלקו ולהשהות את המשך תרומתו להזדמנות אחרת, לטובת מוסדות צדקה נוספים. אבל אם אין לו כוונה לשמור את הכסף בעבור מגביות עתידיות, אינו יכול לעכב את הצדקה ברשותו סתם אלא עליו לתתם לנזקקים הפונים אליו.

איסור בל תאחר הוא לא רק בנדרי צדקה לעניים, אלא בכל מטרות צדקה, כגון הנודר לבית הכנסת או לשאר מוסדות, ויש לשלמו מיד. ועל כן נפסק להלכה שיש להזהר שלא להשתמש בלשון של נדר, גם כשמעוניין להתחייב לצדקה כגון בימים הנוראים. ואפילו אם נותן סכום קבוע לצדקה בכל יום, טוב שיאמר "בלי-נדר", ומובן שאמירה זו אינה פוטרת מחיוב, שכן ההלכה היא שאפילו המחליט במחשבתו לעשות טובה לחברו ויכול לעשותה עליו לקיים החלטתו.

דנו הפוסקים אודות אמירת "מי שברך" בבית-הכנסת ע"י הגבאי בעת עליה לתורה, ואמר שיתן העולה סך מסוים לצדקה, האם חל עליו חיוב נדר. ולמעשה כתבו הפוסקים, שאם אמר הגבאי "בעבור שנדר כך וכך", לא חל עליו הנדר כי אין נדר חל בלשון עבר (וכך הוא הנוסח ב'מי שברך' לחולה וכדומה). ואם אמר "בעבור שיתן", ואמר העולה בעצמו את הסכום, או שאמר הגבאי את הסכום אך העולה הנהן או ענה אמן לבסוף, כיוון שביטא את הסכמתו חל עליו הנדר.

סכום כסף שייחדוהו לצדקה ועדיין לא באו לידי העניים או למוסד הצדקה, יכול לתתם בהלוואה בין עבורו ובין לאדם אחר, ובלבד שיהיה נאמן, וינהג במעות אלו כבמעותיו שלו. ומיד כשיבואו עניים לפניו יפרע את ההלוואה ויתן להם את הצדקה, בכדי שלא יעבור על איסור "בל-תאחר". ואפילו אם הלווה את המעות לעני, ובאו עניים אחרים לפניו, צריך הלה לפרוע את חובו, כיוון שהוא נדר לצדקה, ולא להלוואה. אלא שאם אין באפשרות הלווה לפרוע חובו לקופת הצדקה, אין המלווה חייב לפרוע את חובו של הלה מכיסו הוא, אולם אם ידע מראש שלא ניתן לסמוך על הלווה שיפרע חובו, כיוון שנהג שלא כדין בכספי צדקה, יש אומרים שעליו לשלם מכיסו.

נאמר: "כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו . . מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך", ואמרו חכמים: 'מוצא שפתיך' זו מצות עשה 'תשמור' זו מצות לא תעשה . . 'בפיך' זו צדקה". כלומר, התחייבות לצדקה דינה כיתר הנדרים, והמאחר לשלם את התחייבותו עובר בלאו ובעשה. וכתבו הפוסקים שגם אם אינו אומר בפירוש לשון של נדר, אלא אומר "אתן לצדקה" מבלי לומר "בלי-נדר", דינו כנדר ואין לאחרו בכדי שלא יעבור על "בל-תאחר", ולכן יש להקפיד תמיד לומר בפרוש שזה בלי נדר. ואפילו אם לא הוציא בפיו את התחייבותו אלא במחשבתו בלבד, יש להיזהר לקיימה.

כתבו הפוסקים שבקופת צדקה המוצבת בבית, אם היא שייכת למוסד כלשהו וישנו אדם הממונה על איסוף קופות הצדקה מן התורמים, אין עוברים משום "בל-תאחר" כל עוד לא בא האחראי; אולם בקופת צדקה שאינה מיועדת למטרה מסוימת וכשמצטבר שם סכום כסף, נותן ממנה למטרות צדקה מזדמנות, או שייחד את הקופה למטרה מסוימת ביזמתו, ראוי שיאמר שאינו מתכוין להקדיש את המעות לצדקה עד שיבואו לידי המקבל.

נאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך". ומהמילים "את כל" למדו חכמים, שחיוב הפרשת מעשר הוא מכל סוגי הרווחים. ודנו הפוסקים האם ההקפדה היא על הפרשת הסכום המדויק מן הרווחים או שמא ניתן לשער באופן כללי את הרווחים ולהפריש מהם מעשר, וכך היו אמנם שפסקו למעשה שדי בנתינת מעשר משוערת. ולמעשה כתבו הפוסקים, שכיוון שחז"ל לא ראו בעין יפה את מי שמדקדק בנתינת המעשרות, לכן יש להרבות בהם מעבר לחיוב המעשרות המינימאלי. וכן הורה הרבי בהזדמנויות רבות שעל כספי המעשרות יש להוסיף עוד סכום ולא לתת בדיוק את המעשר מן הרווחים.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, חיוב הפרשת מעשר הוא מכל סוגי הרווחים שבאו לידו, וכתבו הפוסקים שהוא הדין במי שמצא מציאה שהתייאשו בעליה, שעליו להפריש מעשרות ממנה או מערכה הכספי. יש מן הפוסקים שהסתפקו אף במקרה, שהמוצא החליט להחזיר את המציאה למאבד, והמאבד אינו עני, האם יצטרך להפריש מעשר לפני שיחזיר את האבידה, כיון שכבר התחייב במעשר מיד כשזכה בו. היו אף שכתבו שלא רק המוצא אבידת חברו חייב במעשר, אלא שאף המאבד עצמו, אם מוצא את אבידתו לאחר שהתייאש, חייב להפרש ממנה מעשר. וכן מי שהתייאש מגביית חוב, ושוב הצליח לגבותו, חייב במעשר כספים.

נאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך". ומהמילים "את כל" למדו חכמים, שחיוב הפרשת מעשר הוא מכל סוגי הרווחים. ודנו הפוסקים אודות מתנות ושוברים שווי-כסף, האם חל עליהם חיוב מעשר. יש שכתבו שאם משתמש במתנה כמות שהיא, אינו חייב להפריש את הערך הכספי של מעשר ממנה. ויש שסברו שמכל מתנה יפריש שווי מעשר. כמו-כן דנו הפוסקים לגבי אדם הנצרך לקבל מענק ממגבית צדקה, האם חייב הוא במעשר; יש שכתבו שהוא חייב במעשר בדומה לחיוב מעשר בתבואה, אולם יש שכתבו שאינו חייב, כיוון ש"פרנסת עצמו קודמת לכל אדם", ואם בכל-זאת רוצה להפריש, ראוי שייתן את המעשר לקופה ממנה קיבל את הכסף.

נאמר "כל נדיב לב", ודרשו חכמים – ללמד על נדרים "שגמר בלבו". כלומר, התחייב במחשבתו לקיים מבלי להוציא בשפתיו את נדרו. ויש מן הראשונים שהגבילו זאת רק על נדרי קדשים, שכן עיקרון זה נאמר על קדשים, ולעומתם יש מן הראשונים שכתבו, שאף נדרי צדקה תקפים כשנדרם במחשבתו. להלכה הביא אדמו"ר הזקן את הדעה המחמירה, לפיה על האדם לכבד נדרי צדקה שעושה בלבו שנחשבים כנדר. אלא שכתבו הפוסקים, שהלכה זו אמורה כשהאדם הגיע להחלטה גמורה לתת את הכסף לצדקה. אולם כשחושב על האפשרות של תרומה, ולא הגיע להחלטה ברורה, אין הנדר חל בכך.