הלכה יומית

נאמר בגמרא: "הכוסס את האורז מברך עליו 'בורא פרי האדמה', טחנו אפאו ובישלו .. 'מזונות", וביארו הראשונים שלמרות שאינו ממיני דגן ברכתו "מזונות" משום שהוא מזין ומשביע. ולעומתם יש שכתבו לברך "בורא פרי האדמה". ולכל הדעות הברכה האחרונה של האורז היא "בורא נפשות". אלא שיש שהסתפקו האם האורז שלנו הוא האמור בתלמוד, או שמא הוא הדוחן. ומפני הספק הכריע אדמו"ר הזקן שירא שמיים לא יאכל אורז אלא בתוך הסעודה. ומי שרוצה לאכלו חוץ לסעודה, יברך עליו "שהכול". אולם יש שכתבו בשם הגרז"ש דווארקין ע"ה, שכשחסידים היו אוכלים אורז חוץ לסעודה, ברכו 'מזונות', 'אדמה' ו'שהכול' על מאכלים אחרים ואח"כ אכלו את האורז.

מסופר בגמרא שאליהו הנביא הורה לרב יהודה שלפני שיצא לדרך יבקש רשות מה'. רב חסדא ביאר זאת ואמר ש"כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך", כבקשת רחמים שיעבור את הדרך וסכנותיה בשלום. ה'דרך' המחייבת ברכה זו היא לפחות 'פרסה' – כ-4 ק"מ, או בדרך מסוכנת הפחותה מכך. ניתן לומר את הברכה לאחר שיוצאים כ-36 מטרים מחוץ לעירוב של העיר. מסופר שכששאלו את הגאון הרב יוסף רוז'ין (הרוגוצ'ובֶר) אודות תפלת הדרך בטיסה. הגאון הוכיח מהגמרא בחולין שאין דרכו של אדם בשמיים, ופסק שאין לומר תפלת הדרך. אלא שלמעשה כיוון שהטיסה היא "כמקום סכנה", לכן נוהגים לאומרה. אלא שרצוי לעשות זאת בדרך לשדה התעופה או כשהמטוס עדיין על הקרקע.

אמרו חכמים: "קנה כלים (=בגדים) חדשים אומר .. שהחיינו", כשם שיש לברך על כל הנאת העולם. אלא שלמנהגנו, באכילת פרי או ירק חדש מברכים תמיד שהחיינו, כי ההנאה היא אף מכך שנעשים דם ובשר, משא"כ בבגדים חדשים. משום כך נהוג לברך שהחיינו רק בבגד חשוב ונדיר ביותר. הדבר אף תלוי במעמדו של האדם שכן, עשיר לא בהכרח מתרגש מבגד חדש אף שהוא יקר, ולכן אינו מברך שהחיינו כי הדבר תלוי בהרגשה האישית. ובשם הרבי הריי"ץ מובא שאין מברכים כלל 'שהחיינו' על בגדים חדשים. ראוי לציין, כי בהזדמנויות שונות מברכים 'שהחיינו' על בגד חדש, כשהכוונה בברכה היא על האירוע המרגש בו נמצאים בהודאה לה' ש"הגיענו לזמן הזה". לדוגמא: בעת התקיעות ביום ב' דר"ה, יום הולדת, ברכת החמה ועוד.

כותב אדמו"ר הזקן: "קנה טלית שהיא ראויה ללבוש .. מברך שהחיינו בעת הקנייה .. אם לא בירך בשעת קניית הבגד יברך שהחיינו בעת לבישה ראשונה". כפי שנתבאר בהלכה הקודמת, למנהגנו אין מברכים שהחיינו על בגדים חדשים רק על חשובים ונדירים ביותר; אולם מדברי אדמו"ר הזקן אלו, מתעוררת השאלה האם יש לברך "שהחיינו" על טלית חדשה, כשלמעשה איננו נוהגים לברך "שהחיינו" על בגד חדש. בשיחה משנת תש"ט סיפר הרבי, שהרבי הריי"ץ הורה שלא לברך "שהחיינו" אף על טלית חדשה. ובשנת תשי"ד הורה הרבי למי ששאל על "שהחיינו" בלבישת טלית בפעם הראשונה: "לא ראיתי נוהגין כן, ולכל היותר יכול לצרף לאכילת פרי חדש, אבל לא בלא זה".

אמרו חכמים: "דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה .. פת פוטרתן". למעשה נפסק שהמשקים הבאים בסעודה חוץ מן היין נפטרים בברכת הפת. אלא שלגבי קפה שחור יש מן הפוסקים שנחלקו האם יש לברך עליו אף בתוך הסעודה, ומספק אין לברך עליהם. מזונות המוגשים בתוך הסעודה: מזונות המטוגנים בשמן עמוק כסופגניה או עוגת לקח שנילושה ברוב דבש וכדומה, שברכתם מזונות לכל הדעות אם הם נאכלים רק לקינוח ולא להשביע – מברכים עליהם. אך יתר המאפים יש הסוברים שהם פת גמורה, ולכן אין לברך עליהם בסעודה. והמובחר ביותר להגיש את הקפה והעוגה לאחר ברכת המזון, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה, וכך הורה למעשה הרגרז"ש דווארקין ע"ה.

כתוב בספר תהילים "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", מכך למדו חכמים שצריך להודות להקב"ה על החסדים שהקב"ה עושה עם האדם. הפסוק ממשיך ומונה ארבעה סוגי מצבים עליהם צריכים להודות, ומהם "יורדי הים" ו"הולכי מדבריות". למעשה, כתבו הפוסקים שכאשר טסים במטוס מעל הים ומדבר מברכים "הגומל". נוסח הברכה הוא – "הגומל לחיים טובות", כלומר שלמרות שהאדם "חייב" ואינו ראוי לנס,  עם זאת – ה' גמל עמו חסד והציל אותו ממצב הסכנה בו היה נתון. וכתבו הפוסקים שקטן לפני גיל מצוות אינו יכול לברך, כי נוסח הברכה הוא "לחייבים" והוא אינו  בגדר "חייב".

חכמים תיקנו ליטול ידיים לכל דבר שטיבולו במשקה. שכן, על פי כללי הטהרה, אוכל שהיה רטוב ונגע בדבר טמא – נטמא האוכל. מתוך צפייה לבניין בית המקדש ראו חכמים צורך לתקן גם בימינו להקפיד על כך. תקנה זו מוגבלת בכמה תנאים: ראשית, שהמאכל נרטב מאחד משבעת המשקים שהם: יין, דם, שמן זית, חלב, טל, דבש ומים בלבד. שנית, תקנה זו היא רק כשהמאכל רטוב בפועל, ושרגילים לאכול אותו בידיים. לגבי צ'יפס המטוגן בדרך כלל ביתר השמנים – גם אם הוא נאכל ללא מזלג אין צורך ליטול ידיים לפניו. אך אם טוגן הצ'יפס בשמן זית יש ליטול ידיים או לאכלו ע"י מזלג.

נאמר בתורה "ואכלת ושבעת וברכת", מכאן למדו שברכת המזון מן התורה הינה לאחר האכילה. חכמים הוסיפו כי יש לברך גם קודם האכילה.  על ברכות שחיובן מדרבנן, נאמר כי "ספק ברכות להקל", ומי שאינו בטוח שעליו לברך אינו יכול לברך מחשש לאיסור ברכה לבטלה. אולם כאשר הברכה היא מן התורה –שאכל לחם ומסופק אם ברך ברכת המזון- אפילו עבר זמן רב- עליו להחמיר ולברך כל עוד והמזון לא התעכל, אך כשחש שוב ברעב שזהו סימן לעיכול המזון, ולא יברך.