הלכה יומית

כהן השווה בחכמתו לישראל מצוה מן התורה להקדימו, ולמעשה, אפילו כהן עם הארץ מקדימים אותו לחכם גדול לוי או ישראל. אך כהן שעבר על מצוות המיוחדות לכהנים, קנסוהו חכמים ופסלוהו מכל מעלות הכהונה, ואין קוראים לו לעלות לתורה ראשון. כגון, כהן שנשא גרושה או חלוצה וכו' – אינו עולה לתורה ראשון. וכן כהן שנטמא למת (שאינו משבעת "מתי מצוה") אינו עולה לתורה ראשון, עד שישוב ויקבל על עצמו שלא יטמא עוד למתים.

אם אין כהן בבית הכנסת, טוב להקדים את הלוי ולקרוא לו לעלות ראשון, אם הוא שווה בחכמה לישראל. והעושה כן מאריך ימים. אבל אין חיוב בדבר, אלא אם ירצה יכול לקרוא לכל העליות לישראלים. וכשקורא ללוי או לישראל לעליית ראשון יאמר הגבאי "במקום כהן", כדי שלא יטעו ויחשבו שהוא כהן.

אם אין לוי בבית הכנסת, הכהן שעלה ראשון יעלה פעם נוספת לעליית שני במקום לוי, ויברך שנית. אבל לא יעלה כהן אחר, כדי שלא יאמרו שהראשון פגום. אם התחיל הכהן לברך ברכת התורה פעם שניה (שאמר כבר בא"י) כי היה סבור שאין בבית הכנסת לוי, והתברר שיש שם לוי או שנכנס לוי לביהכנ"ס – אין מפסיקים אותו. אך אם אמר רק "ברכו" ועדיין לא התחיל בברכה – מפסיקים אותו ויעלה הלוי. אם קרא הגבאי לכהן או ללוי מסויים, והתברר שאינו נמצא כעת בבית הכנסת – לא יקרא לאחר בשמו משום פגמו של ראשון, אלא יעלה כהן או לוי אַחֵר מעצמו.

אם לא היה נוכח כהן בבית הכנסת וקראו ללוי או ישראל, ואז נכנס כהן לבית הכנסת (או הבחינו שהיה כבר בשעה שקראו ללוי או לישראל) – יעמוד הקרוא שאינו כהן ליד שולחן הקריאה עד שיסיים הכהן (ואם הוא ישראל: עד שיסיימו הכהן והלוי), ואז יעלה הוא. וכן הדין אפילו אם כבר אמר "ברכו". אך אם התחיל כבר לברך ברכת התורה (שאמר כבר בא"י) ואז נכנס הכהן לבית הכנסת – אינו פוסק.

במקום הצורך יכול הכהן למחול על כבודו – בפרט בשני וחמישי – ולתת רשות לישראל לעלות לתורה ראשון, וצריכים כל הכנהנים שבמקום למחול, ואח"כ יאמר הגבאי בפירוש "ברשות כהן". ואם הכהנים יצאו החוצה יכול הגבאי לומר "אין כאן כהן". וטוב לכבד את הכהן בהוצאת הס"ת, כדי לקיים "וקדשתו" במקצת. אך למרות שמן הדין יכול כהן למחול על כבודו, למעשה היו רבותינו נשיאינו מדקדקים ביותר, בדרך כלל, שבכל קריאה בתורה יהיה הסדר: כהן, לוי, ישראל. רק במקום שיש צורך מיוחד קוראים לאַחֵר ברשות הכהן.

מותר לבקר חולים בשבת, ולא יבקש עליהם רחמים כדרך שאומרים בחול, אלא צריך להרחיב דעתם בדברי תנחומים שלא יצטערו בשבת, ויאמר: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא". וביארו הראשונים שהאיסור להתפלל בשבת לרפואת חולים, הוא מחשש שהתפילות יביאו לידי עצב בשבת. עם זאת, מותר לאדם לבקש על עצמו אף בשבת, אך בציבור מותר לבקש רק על חולה שיש בו סכנה ביום השבת בעצמו, וחולה שאינו מסוכן עד-כדי-כך אין לזעוק עליו בציבור בשבת, ולמעשה מקלים להזכירו באמירת "מי שברך" כיוון שאומרים בשבת את הנוסח "שבת היא מלזעוק".

אין מנהגנו שהבעל קורא מתעטף בטלית במיוחד לצורך הקריאה. אמנם, הקורא במקום שמנהגם שהבעל קורא מתעטף בטלית, ותובעים שגם הוא ינהג כך – ימלא את דרישתם. צריך לקרוא את כל הקריאה בעמידה, ואף לא ישען בעת הקריאה. הקריאה תהייה מתוך הכתב, ואסור לקרוא בעל פה אפילו מלה אחת, ואפילו אות אחת. הנזקק למשקפיים, מותר לו לקרוא בתורה באמצעות משקפיים. נהגו המדקדקים להתנועע בשעה שקוראים בתורה.

על הבעל קורא לקרוא במתינות ולא במהירות וידקדק בקריאת המלים לבטא כל מילה כראוי במבטא הנקודות לפי כללי הדקדוק בהברה ברורה, וכן עליו להקפיד לדייק בניגון הטעמים המקובלים במסורה, ולהפריד בין המילים. ויכול הוא לקרוא בהברה אשכנזית או בהברה ספרדית, אבל לא לערבב כי אם לקרוא את כל הקריאה באותה ההברה.

מן הדין היה ראוי לתקן גם בשבת ויום טוב שיאמרו את כל הברכות האמצעיות כמו בחול, ולהזכיר קדושת היום בברכת העבודה ("רצה ה"א . . והשב העבודה") כמו בראש חודש וחוה"מ, אלא שמפני כבוד שבת ויום טוב לא הטריחו חכמים לאומרן, ובמקומן אומרים ברכה אחת אמצעית לקדושת היום. ועל כן מי שטעה בתפילת שבת או יום-טוב (חוץ מתפלת מוסף כדלקמן) והתחיל ברכות אמצעיות של חול, אם נזכר באמצע ברכה – צריך לגמור כל אותה הברכה, ולאחר מכן יתחיל ברכה אמצעית של שבת או יו"ט. וכתבו הפוסקים שמי שטעה והתחיל תפילה של חול בשבת, עליו לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה.

המתפלל תפלת ערבית או במנחה של שבת והתכוון לומר "אתה חונן", אך אמר רק את המלה "אתה" בלבד, לא יגמור את ברכת "אתה חונן", לפי שלא התחיל עדיין תפילת חול בפיו, שהרי המלה "אתה" היא גם כן בתפילת (ערבית ומנחה) ולכן ימשיך מיד "קדשת את יום השביעי" או "אחד ושמך אחד". ואם הוא בתפילת שחרית (שאין תיבת "אתה" באותה תפילה) – צריך לגמור את ברכת "אתה חונן", ואחר כך יתחיל "ישמח משה". ואם אם היה יודע שהוא שבת, אלא שנכשל בלשונו מחמת הרגלו בימות החול ואמר "אתה", ונזכר לפני שאמר "חונן" – אזי אפילו בתפילת שחרית לא יגמור את ברכת "אתה חונן", אלא יאמר מיד "ישמח משה". ויהיה פירוש דבריו: אתה הקב"ה ישמח משה במתנת חלקו.

על אף האמור שהטועה בשבת והתחיל לומר את תפלת החול בתפלת עמידה, עליו לסיים את אותה הברכה שהתחיל; בתפלת מוסף שונה הדבר – וגם במקרה שכבר החל לומר ברכת "אתה חונן", או שאר הברכות ונזכר באמצע הברכה שהוא שבת או יו"ט – עליו להפסיק אפילו באמצע הברכה ולהתחיל ברכה אמצעית של מוסף, כיוון שבתפלת מוסף לא תקנו י"ח ברכות גם בחול, והראיה שבראש חודש שחל בחול לא אומרים במוסף י"ח ברכות.

מי שטעה בערבית של שבת והתפלל של חול, ולא נזכר עד הבוקר – יתפלל בשחרית פעמיים שמונה עשרה (של שחרית), כשהשניה לתשלומי ערבית. ואם טעה בשחרית והתפלל של חול, ולא נזכר עד שהתפלל מוסף – אינו צריך לחזור. ואם טעה במנחה והתפלל של חול, ולא נזכר עד שחשכה יתפלל פעמיים שמו"ע – כשבתפלה הראשונה יאמר "אתה חוננתנו" ובשנייה לא יאמר "אתה חוננתנו", ויכווין בה שהיא בתורת נדבה (מפני הספק).