הלכה יומית

על דברי תורה נאמר: "ושננתם" ודרשו חכמים: "שיהיו דברי תורה שנונים ומחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם . . אלא אמור לו מיד", ואמרו חז"ל: "כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר". ולכן יש לחזור תמיד על דברי התורה אותם למדים. ובלמוד הלכה למעשה יש להשקיע בשינון ובחזרה גם אם ריבוי החזרה גורם לו להתקדם בידיעותיו באיטיות, אלא שעליו להפיק את המרב לפחות, בהלכות מעשיות.

אודות זכויות העובדים והפועלים, נאמר במשנה שדין שכירת הפועלים מחייבת את בעל-הבית להתייחס אליהם בהתאם לנהוג במדינה. כך שבאם הנוהג המקובל הוא לאפשר הבאת ילד באופן חד-פעמי למקום-העבודה ללא שתפגע יכולתו של העובד לעבוד אין-מניעה בכך. ואף אם אוכל בחדר-האוכל של מקום-העבודה מספיק אישור המנהל הישיר על-כך, וזאת בתנאי שהדבר אינו מעמיס תקציבית על המעסיק. אולם שימוש ברכוש מקום-העבודה ללא רשות, אסור והעושה כן נקרא "שואל שלא-מדעת" שהוא כגזלן, ובמקרים מסוימים אף נקרא שולח יד, ומשום-כך כתבו הפוסקים שיש לעשות זאת רק בהסכמת הבעלים.

אודות קביעות יומית בלימוד ההלכה ידועים דברי חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם-הבא". ופעמים רבות מעורר הרבי על הנחיצות בין בנ"י בכלל, ותלמידי הישיבות בפרט, לקבוע משך זמן בכל יום, לפחות כמה דקות, ללמוד הלכות הצריכות למעשה, כמו דיני הפסק בתפלה, ברכות ק"ש, ברכת הנהנין וברכת המזון, שכן, השאלות שמתעוררות בענינים אלו הם מעשים שבכל יום. ועל כן יש לקבוע שיעורים ברבים בהלכות הנצרכות, ולעורר את הרבים להגיע ולהשתתף בשיעורים, וכן לקבוע עיתים ללמוד פרטי בספרים אשר לקטו בדורנו, ובהם מרוכזים עקרי הדינים השייכים למעשה.

כתבו הפוסקים שבאופן עקרוני יש להימנע מרכישת דירה מכונס נכסים, כיוון שבמקרים רבים הדירה הוצאה מבעליה שלא כדין, אך לאידך יש שכתבו שיש היתר לקנות דירה מכונס כיוון שלאחר שכבר הוצאה מידם הבעלים התייאש ממנה ואין בזה גזל, אלא שעדיין כתבו שראוי לפנות לבעלים ולבקש את הסכמתם. במקרה של מרכז על דירה מכונס נכסים, וידוע שאף בעל הדירה המקורי משתתף במכרז ראוי (ולעיתים אף חובה) שלא להתמודד מולו, וכיוון שהדבר כרוך בשאלות הלכתיות רבות, לכן למעשה יש לשאול רב מורה הוראה ולנהוג כהנחייתו.

על-אף שאישה אינה במצוות תלמוד-תורה, עם-זאת כיוון שנשים חייבות בכל המצוות שאינן תלויות בזמן, וכן בכל מצוות לא-תעשה, לכן כשם שעל הגברים מוטל החיוב ללמוד את הלכות התורה בכדי לדעת את פרטי המצוות ואופן קיומן, כך גם הנשים חייבות ללמוד את הלכות המצוות בהן הן מחויבות, כמו ההלכות הקשורות לאופן ההנהגה במטבח היהודי, בבית היהודי, הלכות שבת ודומיהן. בעבר אף היה הנוהג שדרשת הרב בשבת הייתה משולבת בקטעי הלכות שנאמרו בצורה ברורה והיו מותאמים אף עבור הנשים, וגם כיום יש לייסד שיעורי הלכה מעשיים לנשים ובנות.

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", מכך למדו חכמים שהקונה כלי מן הנכרים חייב להטבילו. בטעם הדבר מובא בתלמוד הירושלמי שזהו משום שיוצא הכלי מטומאת הנכרי ונכנס לקדושת ישראל. ולכן כלי שיוצר ע"י גוי או בבית חרושת של גויים וכן כלי שנקנה מגוי אפילו אם ישראל עשה אותו חייב בטבילה. למעשה בחברות הכלים כיום יתכנו מצבים שהחברה בבעלות יהודי (ע "י השתתפות יהודים במניות החברה) אך מנהלי הסניפים בשטח אינם יהודיים, ולכן מטבילים את הכלים אך נמנעים מלברך, אלא אם כן קונים את הכלי ובטוחים שהוא רק בבעלות נכרי ואז יש לברך 'ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצוונו על טבילת כלים' (ובכלי בודד יברך 'על טבילת כלי'); ונהוג לטבול את הכלי 3 טבילות.

אמרו חכמים: "משה תיקן . . שיהו שואלין . . הלכות חג בחג"; אלא שבשל החשיבות של לימוד הלכות החג, הקדימו חכמים את התחלת העיסוק בהלכות החג החל מ"שלושים יום קודם הרגל". במקורה נועדה התקנה להזהיר את עולי הרגל לבית-המקדש, מחמת ריבוי ההלכות שישנן בהקרבת הקרבנות. ואף לאחר החורבן לא בטלה התקנה, כך שעדיין נותר המנהג שהרב דורש בפני שומעי לקחו את ריבוי ההלכות שעדיין ישנן בזמן הזה. ובדורות האחרונים כשכל ההלכות נכתבו בספרים, אף מצווה על כל אחד ללמוד בעצמו את הלכות החג (שלושים יום קודם).

למדו חכמים שכלי זכוכית טעונים טבילה, שכשם שכלי מתכות שנשברו – ניתן לתקנן על ידי התכתן ויצירתן מחדש – כך גם כלי זכוכית ניתן לתקנן על ידי התכה, ולכן יש חיוב לטבול אותם כמו כלי מתכת. ומכאן יש המחמירים לגבי כלי פלסטיק, ומצריכים טבילה, ונימוקם הוא משום שניתן להתיכם ולשחזרם כמו כלי זכוכית. ולמעשה ראוי להחמיר להטביל אף את כלי הפלסטיק, אך ללא ברכה.

נאמר "ולמדתם אותם את בניכם", ולמדו חכמים שכשם שאין האב מצוּוה ללמד את בתו; כך אין האשה מצוּוָה ללמוד בעצמה. אלא שצריכות הנשים ללמוד עניינים השייכים אליהן ומחויבות בהן, ולכן מברכות אף הן את ברכת התורה קודם הלימוד. ויש שכתבו שמותר לאשה ללמוד תושבע"פ מיוזמתה ואף מקבלת על כך שכר. ובדורנו עורר הרבי שמעבר לשיעורים היומיים, ולימוד חסידות ההכרחיים אף לנשים, צריכות הבנות ללמוד תורה בבתי הספר, ובייחוד נוגע הדבר לחינוך הבנים שכן האם נמצאת לרוב בבית, ובניה הקטנים מפנים אליה שאלות בתורה, ואף עוקבת אחר לימודיהם בת"ת, על כן צריכות הן לרכוש ידיעה כללית בתושבע"פ משנה וגמרא.

על הפסוק "ושננתם לבניך", דרשו חכמים "אלו התלמידים", ועל כן מצווה ללמד תורה ילדים אחרים אף שאינם בניו, אלא שהחיוב ללמד אחרים תורה מוטל על השייך לכך וכבר רכש את דרכי הלימוד, ועליו להפריש מזמן לימודו בכדי ללמד לאחרים. ובשיחות הקודש מעורר הרבי רבות אודות חשיבות ונחיצות הדבר בדורנו. ובכמה הזדמנויות כותב הרבי שיש בזה סגולה להיפקד בבנים, כיוון שמדתו של הקב"ה מדה כנגד מדה, כך שע"י 'ושננתם לבניך אלו התלמידים', יבואו לקיום הציווי 'לבניך' כפשוטו, בבניהם ממש.

אמרו חכמים: "אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס". שינת הסוס משמשת בפי חז"ל כמשל לשינה רדודה במיוחד, וכפי שאמרו בגמרא ששיעור שינת הסוס היא 60 נשימות, שהיא שינה של שעה שלימה. ולמעשה כתבו הפוסקים שמי שנצרך לנוח במשך היום בכדי להמשיך לתפקד כראוי במשך היום ובפרט לצורך לימודו, רשאי לנוח אך ראוי שלא להאריך במנוחת הצהריים. ויש שלמדו את היתר מנוחת הצהריים, אף מדברי המשנה השוללת "שינה של שחרית", ולא הוזכר בה בגנותה של שינת הצהריים.

הישן ביום אינו מברך ברכת 'המפיל' ואפילו כאשר ישן הוא שנת קבע. אך ההולך לישן בסמיכות לעלות השחר ויודע שעד שיירדם יעלה עמוד השחר, יברך 'המפיל' ללא שם ומלכות. כמו כן ההולך לישן את שנת הלילה מבעוד יום אף שהוא סמוך לחשיכה, אינו מברך ברכת 'המפיל' קודם הלילה ואפילו אם כל שנתו תהיה לאחר שירד הלילה, כיוון שעדיין הוא יום.