הלכה יומית

נאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", ואמרו חכמים שכל המלמד בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למד אף לבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. וכתבו הפוסקים שעל ההורים להתפלל על הצלחתם של בניהם בלמוד התורה. מצוות חנוך הבנים לתורה מתחילה מקטנות ומוטלת על האב גם כשגדל בנו, עד שירכוש את הכלים הראויים ללימוד בכוחות עצמו.

חובת האב ללמד את בנו תורה חלה מעת שמתחיל לדבר, ותחלה מלמדו פסוק "תורה צוה" ופסוק "שמע ישראל" בעל פה, ומיד כשנעשה בן שלוש (או קודם לכן) מלמד אותו את אותיות התורה מתוך הספר. ויש להקפיד על כך וכן על יתר ענייני החינוך המתחילים בגיל שלוש, גם כאשר יום הולדתו של הילד חל בימים שאין מסתפרים בהם, כגון בימי ספירת העומר. ומנהג חסידים להתחיל ללמוד עם הילד את אותיות ה'אלף-בית' מתוך דף השער או מתחילתו של ספר התניא.

נהוג להביא את הקטנים לבית-הכנסת לחנכם במצוות, אך יש לעשות זאת בתנאי שתשמר קדושת בית-הכנסת, בנקיות גופם ובהתנהגות ההולמת. ויש להימנע מהבאת ילדים הרצים ומרעישים בבית-הכנסת; הן משום שהדבר מפר את ריכוזם של המתפללים, והן משום שהבאתו במצב זה מרגילה אותו לבזות את בית-הכנסת, וכשיתבגר ימשיך בהרגלו. במידה והגיע הילד לבית-הכנסת ומפריע לציבור בהתפלה, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו מבלי לדבר, ואם יכול להרגיעו מבלי להרים אותו באמצע התפלה אסור להרימו, ובמקרה שהתינוק לא רגוע והדבר מטריד את מחשבתו, ירימו; ואם הדבר אינו מועיל עליו אף לצאת עמו מבית-הכנסת עד שיירגע.

נאמר: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים . . וניתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם . . לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ולמדו חכמים שכל המנתץ דבר מן ההיכל או המזבח עובר בלא-תעשה, ויש שלמדו מכך שאיסור זה כולל אף את בתי-הכנסיות. ונפסק להלכה שההיתר היחיד לסתור בית-הכנסת הוא על מנת לבנותו מחדש וגם הוא מותנה בכך שאין חשש שמא יתרשלו מבניינו וכן שלא יתבטלו התפלות בציבור. ונחלקו הפוסקים האם מותר לקלף צבע או מן הטיח של קירות בית-הכנסת ורהיטיו מתוכו ומחוצה לו, וכן לגבי נקיבת חורים וקביעת מסמרים בבית-הכנסת לצורך התקנת ריהוט, והרבה נטו להקל בכך.

דנו הפוסקים אודות ההקפדה על מיקומה של הבימה בבית-הכנסת, וכתבו פוסקים רבים, לדייק שתהיה הבימה מול ארון הקודש ללא הפסק. וכן להקפיד להציב את הבימה באמצע בית-הכנסת, בדומה למזבח הפנימי שהיה באמצע ההיכל. ולמעשה הורה הרבי, שיש להציב את הבימה באמצע בית-הכנסת, ובמקרה שישנם אילוצים שונים להציבה בסמוך לקיר, יש להקפיד לכל הפחות שתהיה שורה אחת של מתפללים כהפסק בין הבימה לקיר, ויש אומרים שבבית המדרש יש מקום להקל בכך.

כתבו הראשונים "לא יחזיר אחוריו לספר-תורה אא"כ היה גבוה ממנו עשרה טפחים", וכך נפסק להלכה. וכתבו הפוסקים שאף אין לסדר מקומות ישיבה כשגבם של היושבים כלפי ארון הקודש. אולם ניתן להקל לצורך הלימוד ובפרט בעת מסירת שיעור בהיכל בית-הכנסת כשפני הדורש אל הקהל ואחוריו כלפי ארון הקודש. מפני שהארון הוא רשות בפני עצמה, וגם משום שאין מניחים שם את הכיסא בקביעות, אלא רק בשעת הלימוד. אך כשמתאפשר נכון שלא לשבת ממש בסמיכות לארון הקודש כשהגב כלפיו, ואף בעת דרשה נכון להטות מעט ולא להפנות גב ממש.

הנקרא לעלות לתורה אסור לו לסרב (אא"כ יש לו סיבה מוצדקת וחשובה), והזהירו חז"ל בחומרת הדבר, אולם באם יש לו סיבה לכך יכול לצאת קודם שיקראו לו (בין העליות) וישוב בתחלת הקריאה. הנכנס לבית הכנסת לפני שברך ברכת התורה, ומבחין שאוחז הקהל בקריאת התורה, עליו לברך תחלה ברכת התורה, כיוון שמטרתה היא למוד ולכן אינו יכול להאזין לקריאה ללא ברכת התורה, אך אם קראו לו לעלות לתורה יעלה לתורה ויכוון בברכת "אשר בחר בנו" שהיא ברכת התורה שלו, ואחר כך ישלים את יתר הברכות.

מי שקראו לו לעלות לתורה, עליו לעלות לבימת-הקריאה בדרך הקצרה ביותר משום כבוד הצבור שלא ימתינו לבואו, וכן משום כבוד התורה שממהר לקרות בה. אך לאחר הקריאה עליו לשוב למקומו בדרך הארוכה ביותר, כדי שלא יראה עליו הדבר כמשא. ואם שוות הן, יעלה מימין הבימה ויירד משמאל – כיוון שאין לחזור למקומו באותה הדרך שהגיע (ע"ד האמור "לא ישוב דרך השער אשר בא בו") -. ונהוג שימתין העולה על הבימה עד שיסיים העולה הבא את ברכתו, והעולה האחרון ימתין לסיום הקדיש.

נאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", ומכאן נהגו שהעולה אוחז בעמודי ספר-התורה. ומנהגנו שלפני הקריאה אוחז העולה ב'עצי החיים', ומראים לו את המקום שעומדים לקרוא בו ובסופו ונוגע בהם באמצעות טליתו או באבנט ספר התורה, נושק את הטלית במקום שנגעה בספר-התורה וסוגר את ספר-התורה, אחר-כך מפנה את פניו מעט ימינה, מברך 'ברכו' ו'אשר בחר בנו', וקורא בלחש עם הקורא בתורה (וגם מי שאינו יודע לקרוא, ואפילו מי שאינו רואה, חייב לומר את המילים עם הקורא); בגמר הקריאה נוגע שוב בטלית בסוף מקום הקריאה ואחר-כך בתחילתו, נושק את הטלית במקום שנגעה בספר-התורה, סוגר את ספר התורה, פונה ימינה ומברך 'אשר נתן לנו'.

העולה לתורה חייב לומר את 'ברכו את ה" והברכות בקול רם, שישמעו אותן לפחות תשעה אנשים מלבדו, אך המברך בקול נמוך יותר (אף שיש דעות שלא יצא ידי-חובתו, למעשה) אינו חוזר ומברך. בתחילת הברכה על העולה לחכות עד שיענו הציבור 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', ורק אז ימשיך בברכתו. כמו כן על הקורא להמתין עד שיענו כולם 'אמן' כדי להתחיל בקריאה, ויפסיק מעט בין אמירת 'אמן' לקריאה.

תקנו חכמים ליטול את הידיים בבוקר קודם התפילה. כמה טעמים נאמרו בדבר: ראשית, יש צורך לקדש את הידיים לפני עבודת הבורא כפי שנהגו לעשות הכהנים בטרם עבודתם במקדש. שנית, בכדי להסיר את הרוח הרעה השורה בלילה ובבוקר נותרת רוח זו על הידיים, ועוד משום שבעת השינה יתכן שהידיים נגעו במקומות מטונפים, טעם זה שייך לפני כל תפלה שמתפללים, שאין להתפלל בידיים מטונפות, ולכן אף נשים מחויבות בנטילה לפני שמתפללות. בדבר הברכה על נטילת הידיים קיימות מספר שיטות מתי יש לברכה, למנהגנו נוטלים ידיים מיד כשמתעוררים לאחר אמירת "מודה אני", כשעדיין נמצאים על המטה – ולא מברכים על נטילה זו, לאחר ההתארגנות רצוי להתפנות ואח"כ נוטלים ידיים בשנית, ומברכים על נטילת ידיים.

אם טעה העולה לתורה והתחיל מיד בברכה הראשונה מבלי לומר 'ברכו' לא יחזור, אך אם אמר בברכה רק 'ברוך אתה ה", יסיים 'למדני חוקיך' ויאמר 'ברכו' ואח"כ יברך; טעה ובירך בברכה הראשונה "אשר נתן לנו", אם נזכר לפני אמירת "ה'" של "נותן התורה" – יחזור ויתחיל מ"אשר בחר בנו", ואם כבר אמר ה' – יסיים ברכתו כך, ובברכה האחרונה יאמר "אשר בחר בנו". אם טעה רק בברכה השנייה, ונזכר קודם אמירת ה' – יחזור ל"אשר נתן לנו", ואם כבר אמר ה' – ימשיך "אלוקינו מלך העולם, אשר נתן לנו..", ואם סיים את הברכה בטעות – יחזור ויברך מתחילת ברכת "אשר נתן לנו" עד סופה. ויש אומרים שלא יחזור ויברך.