הלכה יומית

נאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", ומכאן נהגו שהעולה אוחז בעמודי ספר-התורה. ומנהגנו שלפני הקריאה אוחז העולה ב'עצי החיים', ומראים לו את המקום שעומדים לקרוא בו ובסופו ונוגע בהם באמצעות טליתו או באבנט ספר התורה, נושק את הטלית במקום שנגעה בספר-התורה וסוגר את ספר-התורה, אחר-כך מפנה את פניו מעט ימינה, מברך 'ברכו' ו'אשר בחר בנו', וקורא בלחש עם הקורא בתורה (וגם מי שאינו יודע לקרוא, ואפילו מי שאינו רואה, חייב לומר את המילים עם הקורא); בגמר הקריאה נוגע שוב בטלית בסוף מקום הקריאה ואחר-כך בתחילתו, נושק את הטלית במקום שנגעה בספר-התורה, סוגר את ספר התורה, פונה ימינה ומברך 'אשר נתן לנו'.

העולה לתורה חייב לומר את 'ברכו את ה" והברכות בקול רם, שישמעו אותן לפחות תשעה אנשים מלבדו, אך המברך בקול נמוך יותר (אף שיש דעות שלא יצא ידי-חובתו, למעשה) אינו חוזר ומברך. בתחילת הברכה על העולה לחכות עד שיענו הציבור 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', ורק אז ימשיך בברכתו. כמו כן על הקורא להמתין עד שיענו כולם 'אמן' כדי להתחיל בקריאה, ויפסיק מעט בין אמירת 'אמן' לקריאה.

תקנו חכמים ליטול את הידיים בבוקר קודם התפילה. כמה טעמים נאמרו בדבר: ראשית, יש צורך לקדש את הידיים לפני עבודת הבורא כפי שנהגו לעשות הכהנים בטרם עבודתם במקדש. שנית, בכדי להסיר את הרוח הרעה השורה בלילה ובבוקר נותרת רוח זו על הידיים, ועוד משום שבעת השינה יתכן שהידיים נגעו במקומות מטונפים, טעם זה שייך לפני כל תפלה שמתפללים, שאין להתפלל בידיים מטונפות, ולכן אף נשים מחויבות בנטילה לפני שמתפללות. בדבר הברכה על נטילת הידיים קיימות מספר שיטות מתי יש לברכה, למנהגנו נוטלים ידיים מיד כשמתעוררים לאחר אמירת "מודה אני", כשעדיין נמצאים על המטה – ולא מברכים על נטילה זו, לאחר ההתארגנות רצוי להתפנות ואח"כ נוטלים ידיים בשנית, ומברכים על נטילת ידיים.

אם טעה העולה לתורה והתחיל מיד בברכה הראשונה מבלי לומר 'ברכו' לא יחזור, אך אם אמר בברכה רק 'ברוך אתה ה", יסיים 'למדני חוקיך' ויאמר 'ברכו' ואח"כ יברך; טעה ובירך בברכה הראשונה "אשר נתן לנו", אם נזכר לפני אמירת "ה'" של "נותן התורה" – יחזור ויתחיל מ"אשר בחר בנו", ואם כבר אמר ה' – יסיים ברכתו כך, ובברכה האחרונה יאמר "אשר בחר בנו". אם טעה רק בברכה השנייה, ונזכר קודם אמירת ה' – יחזור ל"אשר נתן לנו", ואם כבר אמר ה' – ימשיך "אלוקינו מלך העולם, אשר נתן לנו..", ואם סיים את הברכה בטעות – יחזור ויברך מתחילת ברכת "אשר נתן לנו" עד סופה. ויש אומרים שלא יחזור ויברך.

כאמור בהלכה הקודמת המתפלל צריך לטהר עצמו, לפיכך מצווה ליטול ידיים לקראת התפילה, כהכנה לתפילה, ומי שידוע לו שידיו טונפו, כגון שעשה את צרכיו ונגע בטינוף או נגע במקומות המכוסים שבגופו, מעיקר הדין חייב ליטול את ידיו קודם התפילה, ולא יתחיל להתפלל קודם שייטול את ידיו. ואף בתפלה עצמה יזהר לשמור על ניקיון ידיו, על כן יש פוסקים שכתבו להיזהר בעת הידוק התפילין של יד ושל ראש, שלא לגעת במקומות המטונפים, אך יש שלמדו זכות על מנהג הרבים שאינם נזהרים מנגיעה בזרוע (וביחוד אם הולך בשרוול קצר) ואינם נוטלים ידיהם, ובפרט לאחר חיכוך השערות בעת הנחת התפילין שאין מקפידים ליטול ידיים.

מעיקר הדין קטן שהגיע לגיל חינוך – מגיל שש ומעלה – ויודע למי מברכים מותר להעלותו לתורה בשבתות או בימים טובים, ולהלכה נפסק שאין להעלותו לתורה, ואפילו אם אין כהן בבית-הכנסת אלא קטן כהן נוהגים לקרות לוי או ישראל גדול במקום הכהן הקטן. ול"מפטיר" וקריאת ההפטרה ניתן להעלות אף את הקטן, חוץ מהפטרות מסוימות כגון הפטרת חג-השבועות, הפטרת שבת שובה ודומיהן; אלא שלמעשה אומר הרבי שאצל חסידים לא נהגו לתת "מפטיר" לקטן.

מי שאינו זוכר אם נגע במקומות המכוסים שבגופו, כך שאינו יודע אם ידיו מזוהמות, נחלקו הפוסקים האם צריך ליטול את ידיו. והעיקר כהשיטה המחמירה לפיכך כשיש בהישג ידו מים, ייטול את ידיו, אך אם אין מים בסמיכות מקום, אינו צריך ליטול את ידיו. אלא שמצד "הכון לקראת אלקיך" (שצ"ל נטילה לכבוד התפלה) מקפידים ליטול ידיים קודם התפלה, גם כשאין ידוע על טינופם של הידיים, ואפילו קם מלימודו להתפלל ושמר על ידיו בכל זמן הלימוד שלא יטנפו, או שקם מסעודתו (אחר שנטל ידיו לסעודה) ייטול ידיו לתפלה.

כאשר חל יום-טוב ביום שישי, מדין התורה מותר לבשל מיום-טוב לצורך שבת, אך חכמים אסרו לבשל ביום-טוב בשביל השבת שאחריו, ללא 'עירוב-תבשילין', כדי להוסיף בכבוד היו"ט, שאפילו לשבת אסור לבשל וכ"ש ליום חול, משום כך הורו חכמים להתחיל במלאכת ההכנה לשבת כבר בערב יום-טוב על-ידי 'עירוב-תבשילין' וביו"ט רק מסיים את הבישול שהתחיל. טעם נוסף ל'עירוב-תבשילין' בכדי שיפרישו מראש מנות מכובדות עבור שבת שישמשו כתזכורת במשך החג שצריך להשאיר מנות יפות לשבת. ונכון לעשותו כבר בבוקרו של ערב החג, וכן נהוג להכריז ולפרסם תזכורת בערב החג, בכדי שלא ישכחו לעשותו, ומי שלא עשה עירוב עד צאת הכוכבים של ערב החג ישאל רב מורה הוראה כיצד לנהוג.

יש להקפיד על נטילת הידיים גם לפני תפילת מנחה וערבית (ויש שכתבו ליטול אף אם נטל ידיו לא הרבה זמן לפני כן). אולם ברכת על נטילת ידיים היא רק על הנטילה של הבוקר (שלקראת תפילת שחרית), משום הטעמים הנוספים דלעיל – שאחר שינת הלילה האדם נעשה כברייה חדשה, ועליו להתכונן בנטילה לקראת עבודת היום החדש.

מסופר בגמרא על גדולי האמוראים שהניחו עירוב עבור כל בני העיר, ובכך להציל ולכלול גם את מי ששכח לעשות עירוב בערב החג. ועל-כן מזכים הרבנים בעירובם את בני עירם, אך כמובן שאין להסתמך על כך מראש ועירובו של הרב מועיל אך ורק בדיעבד למי ששכח ולא מתוך התרשלות (וכן למי שאבד, או נאכל או התקלקל העירוב במהלך החג). על אף האמור שעירוב זה מוטל על הרב, כותב אדה"ז בסדור בפשטות לכל אחד שכשעושה עירוב לעצמו יזכה בו את אנשי עירו, ולכתחילה יזכה ע"י אדם שאינו סמוך על שולחנו, ואם אין עמו אדם אחר יזכה אפילו ע"י אשתו או בניו הגדולים, אך באם אין עמו אדם אחר שיכול לזכות על ידו לאנשי עירו, ואם הוא לבדו יעשה 'עירוב-תבשילין' בברכה מבלי להזכיר את נוסח ה'זיכוי' הנמצא בסידור.

שלושה שסעדו יחדיו, חייבים לזמן, ולמדו זאת מן האמור: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו"; "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו". יש לכבד בזימון את הגדול בחכמה ואם יש שם כהן יזמן הכהן, וכשאין כהן טוב לכבד הלוי. מתחילה היה נהוג שהמזמן אף מברך את כל ברכת-המזון בקול ומוציא את האחרים ידי חובתם, אך למעשה, מכיוון שכיום אין יוצאים מברכת המזמן יברך בקול רם רק את הברכה הראשונה, עד "הזן את הכול".

שבעה שאכלו לחם ושלושה שאכלו עמהם כ'זית' פירות או ירקות או אפילו שתו כשיעור 'רביעית' מצטרפים לזימון עשרה, אך לגבי צירוף שלישי שלא אכל לחם לזימון שלושה נחלקו הראשונים, ולמעשה לכתחילה יבקשו מהשלישי שיאכל עמהם לחם או לכל הפחות מיני מזונות, ובדיעבד גם אם אכל שאר מאכלים יזמנו עמו. שניים מתוך שלשה שסיימו סעודתם והשלישי טרם סיים, יפסיק בסעודתו ויענה לזימון, ורק לאחר "הזן את הכל" ימשיך לאכול. כמו כן חובתו של היחיד להמתין לרבים עד שיסיימו סעודתם, ואם נצרך לצאת ומאריכים בסעודה כגון בסעודת-נישואין, רשאי לברך לפני שמזמנים אך ראוי שיצרף אליו עוד שניים מן הסועדים לכל הפחות ויברך עמהם בזימון.