הלכה יומית

דנו הפוסקים בשאלה האם ניתוחים קוסמטיים להסרת מומים מותרים, או שמא ניתוחים שלא לצורך רפואי אסורים כשם שאסור לאדם לחבול בעצמו. ונמקו הפוסקים להיתר שחבלה האסורה היא רק כשהיא דרך בזיון, אך לצורך נוי מותר כשאין סכנת-נפשות בדבר. לגבי ניתוחים פלסטיים לגברים הדבר מהווה בעיה משום איסור "לא-ילבש" האוסר על גבר להידמות לאשה, אלא שנטו הפוסקים להקל לצורך הסרת מומים וכתמים שונים להחזיר את מראה האדם למצבו הרגיל, ויש שהתירו אפילו במומים שהיו עמו מעת לידתו, כיוון שהסרתם מחזירה אותו למראה שאר בני האדם, אולם כשמראהו מראה רגיל אלא שמעוניין בניתוח פלסטי לשם נוי, הדבר אסור, ומצד החששות שבדבר יש להיוועץ עם מורה הוראה אודות כל טיפול לגופו.

אסור לבן לטפל בהוריו טיפול העלול להוציא דם, וכפי שמסופר בגמרא שרב פפא לא הניח לבנו אפילו להוציא לו קוץ, שמא יצא ממנו דם ויכשל בחבלה באביו. וכתבו הפוסקים שאף אם הדבר יהיה כרוך בהוצאת ממון סביר ובטרחה סבירה, יתאמצו בני המשפחה להשיג רופא אחר. אבל בשעת הדחק, כשאין אפשרות אחרת, מותר לבן לטפל באביו.

אצל חסידים מקובלים הידורים וחומרות שונות על פי הנהגת רבותינו נשיאינו, אודות הנהגת הבית והכנת המאכלים בחג הפסח. נוסף להידורים המקובלים שהנהיגו רבותינו נשיאנו ונהוגים אצל החסידים כולם בחג הפסח, ישנם המוסיפים עוד חומרות והידורים משלהם על פי המסורת המשפחתית וכדומה. מסיבה זו פשט המנהג להיזהר לאכול ממאכלים שהוכנו בבית הפרטי בלבד ואף להימנע מלאכול אצל אחרים גם כשידוע שהללו נזהרים כמותם. רבנו הזקן אף אמר: "בפסח אין צריך לכבד זה את זה באכילה ושתייה, אבל מותר ליטול בעצמו", אלא שכמובן יש מצווה להכניס אורחים בחג ולתת להם את האפשרות לקחת ולאכול.

לכתחילה אין לקבוע טיפול רפואי כניתוח וכיו"ב בשלשה הימים הסמוכים לשבת. טעם הדבר הוא משום שהדבר כרוך בדרך כלל בצער סחרחורות וכדומה וישנו חשש שהדבר יפריע לעונג שבת. (ולכן גם כאשר ידוע שהניתוח הינו קצר וקל, ואינו כרוך באשפוז, ראוי להימנע מלעשותו בערב שבת). זאת ועוד, במקרה שייתכן ויידרש מהמנותח לעבור סדרת טיפולים ובדיקות ויחללו את השבת בגללו, במצב זה קביעת הניתוח סמוך לשבת מהווה איסור וודאי. אלא שכל זה הוא רק כשמועד הניתוח ניתן לקביעה מראש יש לדרוש שיתבצע בשלשת ימי השבוע הראשונים, אך כשדחיית הניתוח כרוכה בסיכון חיי האדם –כמובן שאין לדחותו.

מקובל אצל חסידים כי אוכלים רק פרי או ירק בעל קליפה, ומקלפים אותו לפני האכילה ויש המהדרים לעשות זאת בסכין המיוחדת לכך, שאין משתמשים בה לחיתוך מאכלים. כמו כן נזהרים שלא לאכול בפסח מאכל שנפל על הרצפה, ואם הוא דבר המתקלף והיה קר מקלפים אותו, ויש המקפידים אף שלא להשתמש בכלים צוננים שנפלו על הרצפה ושומרים אותם לפסח הבא, אף שמעיקר הדין ניתן לשטפם היטב ולהשתמש בהם.

כיוון שנאמר: "וספרתם-לכם", יש שכתבו שאין יוצאים ידי-חובת הספירה בשמיעתה מאחר, לעומתם היו שאמרו שיוצאים בכך כדין "שומע כעונה". ולכן בכדי לחוש לכל הדעות, יש להיזהר כששומע הספירה מאחר ואינו הולך עכשיו לספור הספירה בעצמו, יכוון שאינו רוצה לצאת ידי חובה בספירה של השני, ואם לא כיוון זאת לא יוכל לספור אחר כך בברכה. ואם חשב שיספור בהמשך בעצמו או שהולך לספור מיד בעצמו, אינו צריך לכוון זאת (כיוון שעצם זה שחושב לספור מיד בעצמו, נחשב שכיוון לא לצאת ידי חובה בספירה של השני), ולכן כששומעים הספירה מהש"ץ אין צריכים לכוון לא לצאת ממנו, כיון שעצם זה שהולכים לספור מיד בעצמם נחשב כאלו כיוונו זאת בפירוש.

דנו הפוסקים, לגבי נער שנעשה "בר-מצווה" בימי הספירה, האם ימשיך לספור בברכה, שהרי הימים שספר תחלה לא היו באותה דרגת חיוב, וחסר לו כעת ב"תמימות". ולמעשה נהוג שימשיך לברך. ומבאר זאת הרבי על פי הקביעה ההלכתית שאף בדבר שאין לו חשיבות עצמית ישנם מצבים המחשיבים אותו למציאות; וכך בספירת-העומר, כיוון שגם מתחילתן ספר את הימים שעל -פי התורה יש לספרן, נחשבים הימים שספר, ולכן לא נחסר לו ב"תמימות". ומטעם זה כשיבוא משיח באמצע הספירה, אף שרמת החיוב תעלה בדרגה נמשיך לספור בברכה.

החל מחצי השעה קודם השקיעה אסור לאכול פת או מזונות משיעור "כביצה" -54 גרם- עד שיספור ספירת-העומר, שמא ימשך באכילתו וישכח לספור. ואם התחיל לאחר השקיעה, צריך להפסיק לאכול עד שיספור. אך אם התחיל לפני השקיעה אינו חייב להפסיק מסעודתו ולספור. ויש מתירים לאכול לפני ספירת העומר גם אם הגיע כבר זמן הספירה, אם ממנה אדם או תזכורת אחרת שתזכיר לו לספור, או שיש לו מניין קבוע שבו מתפלל. אולם שאר מאכלים שאינם ממיני דגן כמו פירות וכן כל המשקאות שברכתם האחרונה היא "בורא-נפשות", מותרים קודם הספירה ללא הגבלה.

שלושה שסעדו יחדיו, חייבים לזמן, ולמדו זאת מן האמור: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו"; "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו". יש לכבד בזימון את הגדול בחכמה ואם יש שם כהן יזמן הכהן, וכשאין כהן טוב לכבד הלוי. מתחילה היה נהוג שהמזמן אף מברך את כל ברכת-המזון בקול ומוציא את האחרים ידי חובתם, אך למעשה, מכיוון שכיום אין יוצאים מברכת המזמן יברך בקול רם רק את הברכה הראשונה, עד "הזן את הכול".

שבעה שאכלו לחם ושלושה שאכלו עמהם כ'זית' פירות או ירקות או אפילו שתו כשיעור 'רביעית' מצטרפים לזימון עשרה, אך לגבי צירוף שלישי שלא אכל לחם לזימון שלושה נחלקו הראשונים, ולמעשה לכתחילה יבקשו מהשלישי שיאכל עמהם לחם או לכל הפחות מיני מזונות, ובדיעבד גם אם אכל שאר מאכלים יזמנו עמו. שניים מתוך שלשה שסיימו סעודתם והשלישי טרם סיים, יפסיק בסעודתו ויענה לזימון, ורק לאחר "הזן את הכל" ימשיך לאכול. כמו כן חובתו של היחיד להמתין לרבים עד שיסיימו סעודתם, ואם נצרך לצאת ומאריכים בסעודה כגון בסעודת-נישואין, רשאי לברך לפני שמזמנים אך ראוי שיצרף אליו עוד שניים מן הסועדים לכל הפחות ויברך עמהם בזימון.

חיוב הזימון הוא רק כשיושבים השלושה יחדיו. ובחדרי האוכל בישיבות וכדומה, שכולם באים לאכול בשעה קבועה בחדר האוכל על דעת להצטרף, אף על פי שאוכלים בשולחנות נפרדים, מצטרפים כולם לזמן. אך במסעדות ובבתי מלון כשבכל שלחן סועדת משפחה לעצמה, אינם מצטרפים לזימון עם סועדים משלחן אחר, אלא אם ירצו לזמן ע"י צירוף סועדים אחרים יקראו להם בטרם הברכה שיישבו ויאכלו עמהם מעט, ועל-אף שאין מחויבים במקרה זה להביא את עצמם לידי חיוב זימון, יש בדבר מצווה.

על פי הזוהר, על המזמן לפתוח בדברי נטילת רשות מיתר הסועדים והזמנתם שישתתפו בברכה, בלשון "הב לן ונברך", או כנהוג: "רבותי, נברך" ובל"א: "רבותי מיר וועלען בענטשען". והמסובים עונים: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם", וגם המזמן חוזר על כך. אחר כך פונה המזמן אל חבריו ואומר להם: "נברך שאכלנו משלו", וחבריו עונים: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו"; ואף המזמן חוזר ואומר זאת אחריהם. ואם הם עשרה או יותר, חייבים להזכיר את השם בברכת הזימון, ולומר "נברך אלוקינו שאכלנו משלו". והיתר עונים: "ברוך אלוקינו שאכלנו". ובשמחת נישואין מזכירים אף "שהשמחה-במעונו".