הלכה יומית

בגד שהתלכלך מבוץ, כאשר התייבש הבוץ, אין להסירו משום איסור טוחן, שבפעולה זו מפורר הוא את גוש העפר שדבק בבגד. אבל אם הלכלוך הוא משיירי מזון שהוא מגדולי קרקע ונטחן כבר כגון דייסה וכדומה, אין בזה משום איסור טוחן ומותר להסירו, אך אם הוא מגדולי קרקע ולא נטחן, כגון שהלכלוך הוא מפירות שלימים אסור לגרדם משום טוחן. וגבינה שנתקשתה או דברי מאכל שונים שאינם גידולי קרקע – מותר לגרדם ללא חשש.

אמרו חכמים: "משה תיקן .. שיהו שואלין .. הלכות פסח בפסח"; בשל החשיבות של לימוד הלכות החג, הקדימו חכמים את התחלת העיסוק בהלכות החג החל מ"שלושים יום קודם הרגל". במקורה נועדה התקנה להזהיר את עולי הרגל לבית-המקדש, מחמת ריבוי ההלכות שישנן בהקרבת הקרבנות. אלא שאף לאחר החורבן לא בטלה התקנה, כך שעדיין נותר המנהג שהרב דורש בפני שומעי לקחו את ריבוי ההלכות שעדיין ישנן בזמן הזה. ובדורות האחרונים כשכל ההלכות נכתבו בספרים, אף מצווה על כל אחד ללמוד בעצמו את הלכות הפסח (החל מפורים).

אסרו חכמים לאכול מצה בערב-פסח, בכדי שלא יאכל המצה כאכילת תאווה אלא יתאפק ויאכלה בלילה במצווה. והרבה נוהגים שלא לאכול מצה מראש-חודש. אולם אנו נוהגים כפי שכותב הרבי: "יש להיזהר מאכילת מצה ל' יום לפני הפסח", כלומר, מחג הפורים. ודנו הפוסקים לגבי אכילת 'מצת חמץ' קודם הפסח, שכן, מאחר ועיקר האיסור הוא רק על מצה שיוצאים בה ידי-חובה בפסח, לכן לכאורה ניתן להקל ולאכלה, אלא שיש שכתבו שכיוון שטעם האיסור הוא גם משום חביבות המצווה, וכן יתכן שהמצות חמץ אינן ודאי חמץ, הרי שראוי להימנע מלאכול אפילו מצות חמץ, ועל-כן הכריעו שיש להימנע אפילו מאכילת מצת חמץ, ובפרט בערב-פסח.

נאמר: "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". וביארו חכמים שמחצות ערב חג הפסח חייבה התורה להשבית את החמץ לגמרי, אולם קודם חצות יום י"ד בניסן מותר להפקיר את החמץ; אלא שחכמים חששו שמא החמץ הינו יקר ולא יהיה ההפקר בלב שלם ויעבור על איסור "בל-יראה ובל-ימצא", או שמא מתוך הרגל יאכל את החמץ הנמצא בבית בפסח ח"ו, ולכן לא הסתפקו בהפקר החמץ, וקבעו שיש לחפשו בחורי ובסדקי הבית ולבער את הנמצא קודם זמן איסורו. והוסיפו הפוסקים שמחג הפורים טוב לעיין בכל דבר שעושה, שלא יישאר דבוק בו חמץ שלא יוכל להסירו בקלות בערב-פסח (כגון לאכול חמץ תוך כדי שמעיין בספר שעתיד להשתמש בו בפסח ויצטרך לנקותו).

הורו חכמים שהיוצא מביתו 30 יום לפני חג הפסח -אפילו אם אין דעתו לחזור עד לאחר החג- חייב לבדוק את ביתו (אם אינו מוכר את ביתו לנכרי), ועל-כן עליו לבדוק את ביתו ללא ברכה לאור הנר, לילה לפני שיוצא, ואם שכח ולא בדק בלילה בודק ביום. יתר על-כן אמרו, שמי שדעתו לחזור בתוך החג, בודק את ביתו אפילו מאחרי פסח שעבר, שהרי חוזר לביתו בחג ושמא ימצא בבית חמץ ויבוא לאכלו ח"ו.

הרוצה לבדוק את ביתו בניחותא רשאי להתחיל בבדיקה כבר מספר לילות לפני ליל י"ד ניסן, אלא שעליו לשייר לפחות חדר אחד אותו יבדוק בזמנו. וכן הורה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב למעשה, שכשמנקים בימים שלפני ליל הבדיקה מחסן מלא ארגזים או ציוד, ויודעים שבשעת הבדיקה לא יוכלו להזיזם, יבדקו את החדר בלילה לאור הנר בלי ברכה בשעת הניקיון, אף על פי שאין זה ליל בדיקת-חמץ.

כחלק מההכנות לשמחת האדם בחג עם בני משפחתו, הזהירה התורה שיש לשתף בשמחה את "הלוי, הגר, היתום והאלמנה". ואמרו חכמים שאלו הארבעה המנויים בפסוק הנם כנגד בני משפחתו "בנך ובתך ועבדך ואמתך", ללמד שעל ידי שדואג לשמח את הנזקקים, אומר לו ה': "אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך". ומנהג ישראל לאסוף כסף לקראת החג על מנת לרכוש את צרכי החג לנזקקים, מבעוד מועד. מעבר לכך הורה הרבי לדאוג שכל אחד יזכה את מכריו במכירת-חמץ קודם הפסח, וכן לחלק להם מצה-שמורה (לפחות כזית) לליל הסדר, וכן לערוך סדרי פסח פומביים ולאפשר ליהודים לקיים את מצוות החג.

על אף שאין מפסיקים בין ברכת המפיל לשינה, מי שנזכר לאחר שברך המפיל שלא התפלל מעריב, יתפלל. וכן אם נזכר שעדיין לא קידש את הלבנה, וכגון שהוא הלילה האחרון ל'קידוש לבנה', או שמסופק הוא האם תיראה הלבנה בלילה אחר הכשר לברכה. וכן אם הופיעו ברקים ורעמים, או שהלך להתפנות והתחייב בברכת "אשר יצר", יברך את הברכות שהתחייב בהן, ויקרא שוב פרשה ראשונה של קריאת שמע לפני שיישן, אך לא יברך שוב את ברכת המפיל.

על איסור אכילת חמץ וההנאה ממנו בכל ימי הפסח מזהירה התורה "ולא יאכל חמץ", ומכיוון שחייבים כרת על אכילת חמץ וכן נאסר החמץ אפילו בעצם הימצאותו בבית – ב'בל יראה ובל ימצא', לכן החמירו חכמים לאסור תערובת של חמץ יותר מבשאר איסורים (בהם בטל האיסור בשישים וכדומה), ואמרו שחמץ עוברים עליו אפילו ב"משהו", כלומר גם בכמות המזערית ביותר. ומפורסמים דברי האריז"ל ש"הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה". משום כך נזהרים מאיסור חמץ בחג הפסח הרבה יותר מאשר באיסורי אכילה אחרים, כדי להתרחק ככל האפשר מחשש חמץ.

מי שנרדם בלילה ללא ברכת המפיל, ובאמצע הלילה התעורר ונזכר שלא ברך המפיל, אם בדעתו להמשיך לישן, יברך ברכת המפיל בשם ומלכות כל עוד לא עלה עמוד השחר. וכיוון שישן תחלה לכן עליו ליטול ידיו קודם הברכה, ויכין את עצמו שיברך את הברכה כראוי.

איסור אכילת קטניות בפסח הוא מנהג שהתקבל בחלק גדול מקהילות ישראל כתוספת הרחקה מאכילת חמץ בחג הפסח, מפני שישנו דמיון בין תבשילי קטניות לתבשילי דגן, מה שעלול לגרום להחלפה ביניהם, ובפרט אצל אלו שאינם בקיאים במיני המאכלים, שיורו היתר לעצמם לבשל ולאפות בקמח דגן. טעם נוסף מפני החשש שמיני דגן התערבבו עם הקטניות כבר בעת קצירתן ואיסופן אל השקים. ולמעשה קבעו חכמי ישראל את איסור הקטניות כאיסור גמור בפסח (לבני אשכנז), ואין משתמשים בהם ואף לא במוצריהם – כגון בשמנים המונפקים מקטניות. אלא שאין צורך למכרם לנכרי קודם החג, ומותר לשהותם בבית בפסח ואף מותרים הן בהנאה.

בין מצוות יום הפורים המנויות במגילה, היא מצוות "מתנות-לאביונים". ומכך שנאמר "מתנות-לאביונים" בלשון רבים, למדו שהחיוב הוא לתת לפחות שתי מתנות לשני אביונים – מתנה אחת שוות פרוטה לכל אביון. נשים חייבות אף הן במצוות "מתנות-לאביונים" ואם אין מזדמנים לה אביונים, תמנה שליח כגון בעלה או בנה הגדול, שימסור עבורה לאביונים וקטנים שהגיעו לחינוך יש לחנכם במצווה זו, והורה הרבי שאף קודם גיל חינוך יש לשתף את הקטנים ביותר במצוות "מתנות-לאביונים"; בנוסף לכך בהתוועדות פורים, הנהיג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב לערוך מגבית-פורים, ובדורנו עורר הרבי על חשיבותו של מנהג זה, והורה כי יש לחזקו ולקיימו.