הלכה יומית

על הפסוק: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", דרשו חז"ל שבפסוק זה מרומזות מצוות מהותיות עליהן בייחוד גזר המן-הרשע, ובמפלתו יכלו היהודים לקיימן ללא חשש. אחת ממצוות אלו היא מצוות המילה, "ששון זו מילה" כאמור "שש אנכי על אמרתך". וכן אמרו חכמים "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה . . עדיין עושין אותה בשמחה". ועל-כן נוהגים שכאשר התפלה מתקיימת בנוכחותו של אבי-הבן, או הסנדק או המוהל אין אומרים "תחנון" בשחרית ובמנחה שקודם הברית. וכן בבית-הכנסת שבו תיערך הברית באותו היום, אין אומרים "תחנון" בתפלות שקודם הברית. וכשהברית חלה בתענית-ציבור אין אומרים תחנון (שלפני הסליחות) ו"אבינו-מלכנו", אך אומרים 'סליחות'.

אמרו חכמים: "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים", ומכאן למדו גדולי-הדורות לחזר אחר סנדק ירא-שמיים שכן כוונתו בעת המילה משפיעה על הרך-הנימול להיות כמותו. וכן מצינו הקפדה לחזר אחר מוהל ראוי, אלא שבבחירת המוהל יש לקחת בחשבון את בקיאותו ומומחיותו של המוהל, ומוהל אומן עדיף על מוהל הבקי בכוונת המילה אך אינו אומן במלאכת המילה, אך אין לקחת לשם כך רופאים מומחים שאינם שומרי תורה ומצוות.

אמרו חכמים: "חדשים לקטרת באו והפיסו", בבית-המקדש היו נותנים לכהנים את הזכות להקטיר את הקטורת רק פעם אחת בחייהם, כדי לזכות כמה שיותר כהנים בסגולה זו. כיון שגם הסנדקאות נמשלה לקטורת כתבו הפוסקים "נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל-ברית אחד", ולחלק את הסגולה בין כמה שיותר אנשים. אבל את הרב 'מרא-דאתרא' ניתן לכבד לסנדקאות אפילו לכמה מבניו.

אמרו חכמים "אין אומרים שירה אלא על היין", ומכאן למדו הפוסקים שאף ברכת "אשר קידש ידיד" הנאמרת לאחר המילה תהיה על כוס יין מפני שעניינה שבח והודאה לה', ולאחר הברכה נותנים לקטן לשתות מכוס-הברכה, או ישתה המברך בעצמו. ואם הייתה הברית בשבת קודם הקידוש, יתנו מן היין לקטן שישתה, אך המברך לא יכול לשתות כיוון שעדיין לא קידש, ואם אין שם קטן יש שכתבו שיכוון המברך גם לצאת ידי-חובת קידוש בברכת-היין, וכיוון שצריך שיהיה הקידוש במקום-סעודה, לכן אחר הברכה ושתיית היין יאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או רביעית יין (ועדיף שתהיה בנוסף לכוס הקידוש); אלא שלכתחילה ראוי שלא לצאת בכוס אחת לקידוש ומילה.

נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", וביארו חכמים שיש לקדש את השבת בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש, וביציאתו בהבדלה; מצוות הקידוש לדברי הכל הינה מן התורה, ולדעת כמה מן הראשונים אף ההבדלה הינה מן התורה. ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס יין בין בכניסתו בין ביציאתו. ומתחלה תקנו הבדלה בתפלה בלבד ולא על הכוס, מפני העוני וחוסר היכולת להשיג יין, ואחר-כך כשהעשירו קבעוה על הכוס, וכשחזר העוני שבו חכמים וקבעוה בתפלה, ובכדי לשמור על יציבות התקנה, קבעו שאף המבדיל בתפלה עליו להבדיל גם על הכוס אם יש יין בהישג ידו, וכן אם הבדיל על הכוס לפני שהתפלל ערבית יזכיר שוב הבדלה בתפילה.

סעודת הברית הינה סעודת-מצווה, והמוזמן אליה חייב ללכת, ועל-כן נהוג למעשה שאין מזמינים בפירוש לסעודת המילה אלא רק מודיעים על זמנה ומקומה. וקובעים אותה על הפת; ויש אומרים שצריך אף בשר ויין בסעודה זו, או לכל הפחות בשר עוף ודגים, (ויש שלמדו זכות על העושים אותה במאכלי חלב). ונוהגים שאבי-הבן חוזר מאמר דא"ח מענייני המילה, ואף מנגנים בה ניגון ד'-בבות לאדה"ז.

בשונה מקידוש, בהבדלה אין מבדילים על הפת, משום שהפת קשורה לקידוש שהרי הקידוש חייב להיות במקום הסעודה, אך ההבדלה אינה שייכת כלל לסעודה שלאחריה. אך ניתן להבדיל על שכר ועל כל משקה שהוא "חמר -מדינה" (- משקה חשוב שמביאים אותו כתחליף ליין ולא כתחליף למים), אלא שאם יש לו יין יבדיל על היין להידור-מצווה, ואפילו אם יש לו כוס יין שאינו מלא, וכוס של "חמר-מדינה" שהוא מלא, טוב יותר להבדיל על היין, אך אם היין פגום ואי אפשר לתקנו, מוטב להבדיל על תה (מומתק) הנחשב כ"חמר-מדינה".

מותר לעשות את סעודת-המילה בערב-שבת, אלא שמצווה לכתחילה להתחיל את הסעודה קודם שעה-עשירית (3 שעות זמניות אחר חצות היום), בכדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, ויאכל סעודת-שבת לתיאבון. ויש שכתבו להקדים הסעודה כמה שאפשר, וטוב שלא להזמין אליה אלא מניין מצומצם, חוץ מן השייכים לסעודה הקרובים ובעלי הברית. ואף המותרים לאכול שם, ראוי שלא יאכלו יותר מדי באופן שימנע מהם אחר-כך לאכול סעודת-שבת לתיאבון; ומי שלא נזהר בכך ואכל בסעודת-המילה ואח"כ אינו יכול לאכול את סעודת-השבת, יקדש ויאכל מזונות וכדומה, ולמחרת ביום-השבת יאכל שלוש סעודות.

סדר ההבדלה במוצאי-שבת הוא: ברכת-היין, ברכת-הבשמים, ברכת-הנר וברכת ההבדלה. לאחר הכנת כוס שאינה פגומה המודחת ושטופה, ממלאים יין שאינו פגום על גדותיו; על-פי מנהג הרבי נוטל המבדיל הכוס בימינו, מוסרה לשמאלו, וחוזר ומניחה על כף-יד ימינו כשהאצבעות זקופות מסביב. ומתחיל פסוקי "הנה א-ל"; ומשנת תשכ"ז מנהג הרבי שקודם ברכת-הבשמים מניח את הכוס על השלחן עד לאחר ברכת-האש וההסתכלות בציפורניים, (ובסדור כתב אדה"ז שבשעת ברכת הבשמים יחזיק הכוס בשמאלו ובשעת ברכת האש יחזיק הכוס בימינו), אחר-כך מגביהים שוב את הכוס עד סיום ההבדלה, ולאחר שתיית הכוס מכבים את הנר בשאריות היין.

אמרו חכמים: "הנכנס לישן על מטתו אומר משמע ישראל עד והיה אם שמוע, ואומר: ברוך המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי . . ברוך אתה ה' המאיר לעולם כולו בכבודו'". וביארו הפוסקים שכשם שתקנו ברכה על כל הנהגת האדם והעולם, כך תקנו את ברכת "המפיל" הנחשבת כברכת הודאה לה' על השינה והכוחות החדשים שמעניקה, ואף נשים נוהגות לברכה. וכתבו הפוסקים שאף מי שלא הצליח לישן, אין זו ברכה לבטלה כיוון שההודאה שאמר בברכה זו היא כשבח לה' על הנהגת העולם; אלא שמלכתחילה תקנו חכמים ברכה זו למי שמתכוון לישן, אך מי שאינו מתכונן לישן באותו לילה, יקרא ק"ש שעל המטה ולא יזכיר שם ומלכות בברכת "המפיל".

השומע הבדלה, והתכוון לצאת ידי-חובתו כששמע ברכת-הבדלה, אע"פ שלא היה בדעתו לצאת בהבדלה זו בשעת ברכת-היין, ואפילו לא שמע כלל ברכת היין, יצא ידי-חובת הבדלה. המתכון לצאת ידי-חובתו בשמיעת ההבדלה, לא יענה "ברוך-הוא וברוך שמו", שהרי "שומע כעונה", ונחשב הדבר כהפסק באמצע הברכה. ונהוג שאף השומעים אומרים בלחש את פסוקי "הנה א-ל", ופסוק "ליהודים" אומרים בקול רם, כמו-כן נהוג שכל אחד מהשומעים מברך בפני עצמו על הבשמים והאש.

נחלקו הפוסקים האם דינה של ברכת המפיל נחשבת כברכת השבח על מנהגו של עולם, או שדינה ממש כברכת הנהנין שאין מפסיקים בה בין הברכה להנאה, וממילא אף אין להפסיק בין ברכת המפיל לבין השינה. ולמעשה הכריעו פוסקים רבים שאין דינה כברכת הנהנין, ואף על פי כן למעשה מקפידים שלא להפסיק בין הברכה לשינה, ואין מדברים ולא אוכלים או שותים לאחר ברכת המפיל. מסיבה זו, אף שאת קריאת שמע נהוג לומר בעמידה כשלבושים במעיל וכובע, והנשואים אף בחגירת אבנט; עם זאת, את ברכת המפיל יש להקפיד לברך על המיטה ובסמיכות לשינה ממש. ומי שאכל לאחר קריאת שמע יקרא שוב את הפרשה הראשונה של קריאת שמע קודם ברכת המפיל.