הלכה יומית

דנו הפוסקים האם מותר להשתמש בשבת באסלה בה מותקנת סבוניה צבעונית עם חומר חיטוי, הגורמת לצביעת מי האסלה. ולמעשה כתבו פוסקים רבים שהנמצא בבית אחרים או במקום ציבורי, כיוון שאין הוא מעוניין בצביעת המים, רשאי להשתמש בה ובפרט שהדבר כרוך בכבוד-הבריות, אולם בביתו הפרטי אין להשתמש במתקן זה בשבת, אלא אם-כן משמש הדבר לצורך בריאות ואין ברירה אחרת, אך ללא צורך-בריאותי יש להסירו מלפני השבת ואם שכח להסירו קודם השבת יסירנו בשבת כלאחר-יד.

נאמר בגמרא שמן הראוי היה לקבוע את פרשת בלק כחלק מקריאת-שמע, משום שנאמר בה "כרע שכב כארי וכלביא מי יקמנו" הדומה לפסוק "בשכבך ובקומך" שבקריאת-שמע, אולם למעשה לא צורפה פרשה זו לקריאת-שמע בשל הטרחה הכרוכה בכך, משום שאין להטריח את הצבור. יש הסוברים שאיסור זה עיקרו מן התורה ונכלל במצוות "אהבת-ישראל". ומצינו שמפני טורח-הציבור פעמים שקיצרו חכמים בתפילה, והקילו בדברים רבים נוספים מטעם זה. ודנו הפוסקים האם הצבור יכול למחול על טרחתם מפאת כבודם, ונטו להקל בכך. ומכל מקום ודאי אין להטריח את הציבור הרבה, אפילו כשמחלו על כבודם.

נפסק להלכה ששליח צבור רשאי להאריך בתפלתו בקולו הערב, אם אינו עושה זאת בכדי להתייהר בקולו אלא מתוך שמחה של הודאה לה' בנעימה, וכמבואר בתורת החסידות מעלתה של הנגינה בתפלה, ובפרט בשבת שיש להאריך ולהנעים בניגון הזמירות בתפלה. אולם זהו בתנאי שלא יאריך בתפלתו יתר על המדה מפני טורח הציבור. וכן יש להקפיד בשבת ויו"ט שלא להאריך בניגוני התפלה יותר מדי, בכדי שלא לאחר את זמנה של הסעודה.

כשכבר התאסף מנין בבית הכנסת אין להמתין עבור אדם חשוב שעדיין לא בא מפני כבוד הצבור. כמו כן כשסיימו ציבור להתפלל תפילת לחש, אין לחזן להמתין מלהתחיל בחזרת-הש"ץ בשביל יחידים שמאריכים בתפילתם, ואפילו הם חשובי העיר, מפני טורח-הציבור. וכתבו הפוסקים שנוהגים להמתין עד שיסיים הרב תפילתו, בכדי שאותם האנשים המתפללים מילה במילה יוכלו לענות קדושה עם הציבור, וכן מפני שעל ידי הידיעה שממתינים לרב לא יתפללו במהירות כל כך, אולם אם הרב מאריך יותר מדי והציבור ממתינים לו, מותר לו לרמוז בידיו לחזן שיתחיל.

שליח ציבור שטעה כשהתפלל תפילת שחרית או מנחה בלחש, אם סיים תפילתו אינו חוזר ומתפלל בלחש פעם שנייה, מפני טורח-הציבור, אלא סומך על התפלה שיאמר בקול-רם. ואם טעה בחזרת-הש"ץ עליו לחזור, חוץ מתפילת שחרית של ראש חודש שלא הזכיר בה יעלה ויבא, שאינו חוזר מפני טורח-הציבור, וסומך הוא על כך שבתפילת מוסף יזכירו את ראש-חודש, ואם נזכר שליח-הציבור קודם שסיים תפלתו חוזר ל"רצה", שאין בזה טורח-לציבור כל כך.

בין המצוות שנשים חייבות, היא מצוות ייחוד ה', אהבתו ויראתו, כיוון שהנן מצוות תמידיות ואינן תלויות בזמן מסויים; וכשם שעל הנשים לדעת היטב את הלכות המצוות בהן הן חייבות כך עליהן לדעת את "הלכות" אהבת ה' ויראתו. בכמה הזדמנויות עורר הרבי על כך שבדורות האחרונים, קיום מצוות ייחוד ה' אהבתו ויראת ה' בשלמות היא ע"י למוד תורת החסידות בה מתבארים היטב עקרונותיהם של מצוות אלו. ולכן חיוני שגם נשים ובנות ילמדו את תורת החסידות, בכדי שיקיימו מצוות אלו בשלמות.

כיוון שמוטל על האשה ללמוד תורה בעניינים הנוגעים אליה כפי שהתבאר בהלכות הקודמות, מברכת היא את ברכות התורה; טעמים נוספים הובאו לברכת התורה של הנשים לבד מחיובה ללמוד הלכות הצריכות משום שהאישה חייבת בתפילה ובאמירת פרשת קרבן התמיד, ולכן מברכות אף הנשים את ברכות-התורה. וכן בברכת המזון אומרות אף הנשים "נודה לך . . על תורתך שלמדתנו".

אף-על-פי שהאשה פטורה עקרונית מלמוד-התורה, אמרו חז"ל שאשה העוזרת לבנה או לבעלה בגופה ומאודה, בכדי שיהיה לו פנאי ויכולת לעסוק בתורה, חולקת אף היא שכר גדול על למודם בשכר שמזרזת את בניה ללכת לבית הכנסת, ושולחת את בעלה לבית המדרש. מטעם זה מנהגנו לברך אף בלידת בת -בנוסח ה"מי-שברך" שלאחר הלידה- ש"יגדלוה לתורה לחופה ולמעשים טובים", ובמכתבי הברכה להורים עבור לידת בנותיהם אף ציטט זאת הרבי לצד ברכותיו הקדושות להולדת הבת.

על-אף ההסתייגות מלימוד הנשים בעיוני ופלפולי התורה שבעל-פה. עורר הרבי בדורנו על חשיבות לימוד-התורה במסגרות מתאימות של בנות, הכוללים לימודים אלו ואפילו לימודי גמרא. בטעם הדבר הצביע הרבי על כמה נקודות; ראשית משום שכיום לומדות הן לימודי חול ונחשפות לתרבות הכללית, יש ללמדן את היופי שבתורה והשקפתה על הבעיות אותן פוגשות בחיי היום-יום; טעם נוסף לכך הוא שעל ידי למודן יכולות ליטול חלק לא רק בעזרה ללימודם של הבעל והבנים אלא אף בלימוד עצמו, כשהילדים שבים מתלמודי-התורה, וכיוון שנמצאות הן בבית יכולות להתעניין בלימודים של בניה, ובחום והרגש שמקרינה אל בניה מוסיפה חיות יתירה והתלהבות בלימודם.

הכלל ההלכתי קובע שכשישנו ספק בדברי חכמים ההלכה היא להקל; לכן כשישנו ספק האם צריך לברך ברכה מדרבנן אסור "להחמיר" ולברך מספק, כיוון שבכך נכנס הוא לספק איסור ברכה-לבטלה, ולכן מעיקר-הדין מותר להמשיך באכילה אף שיש ספק האם ברך. אולם מי שבכל זאת רוצה לנהוג לפנים-משורת-הדין, ימנע מהמשך האכילה. או שישמע את הברכה ממישהו אחר שמברך ויתכוון לצאת מברכתו, וכן יכול הוא לאכול מאכל אחר שלא היה בדעתו לאוכלו, וברכתו היא כברכת המאכל הראשון, ויפטור אף את המאכל הראשון מספק.

תיקנו חכמים ליטול ידים לפני הסעודה, ואמרו רז"ל המזלזל בנטילת ידים דהיינו שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא במעט מים כגון רביעית בצמצום, בא לידי עניות ר"ל; והמהדר בנטילת ידים – שנוטל בשפע, בא לידי עשירות, וכפי שהעיד על עצמו רב חסדא שהיה רוחץ ידיו מלא חפניו מים, ונתנו לו מלא חפניים של טובה. ומכל מקום לא יכוון ליבו כדי להתעשר – שנמצא עובד על מנת לקבל פרס אלא יעשה לכבוד קונו.

על-אף שאישה פטורה מעצם מצוות תלמוד-תורה, עם-זאת כיוון שנשים חייבות בכל המצוות שאינן תלויות בזמן, וכן בכל מצוות לא-תעשה, לכן כשם שעל הגברים מוטל החיוב ללמוד את הלכות התורה בכדי לדעת את פרטי המצוות ואופן קיומן, כך גם הנשים חייבות ללמוד את הלכות המצוות בהן הן מחויבות, כמו ההלכות הקשורות לאופן ההנהגה במטבח היהודי, בבית היהודי, הלכות שבת ודומיהן. בעבר אף היה הנוהג שדרשת הרב בשבת הייתה משולבת בקטעי הלכות שנאמרו בצורה ברורה והיו מותאמים אף עבור הנשים.