הלכה יומית

השומע הבדלה, והתכוון לצאת ידי-חובתו כששמע ברכת-הבדלה, אע"פ שלא היה בדעתו לצאת בהבדלה זו בשעת ברכת-היין, ואפילו לא שמע כלל ברכת היין, יצא ידי-חובת הבדלה. המתכון לצאת ידי-חובתו בשמיעת ההבדלה, לא יענה "ברוך-הוא וברוך שמו", שהרי "שומע כעונה", ונחשב הדבר כהפסק באמצע הברכה. ונהוג שאף השומעים אומרים בלחש את פסוקי "הנה א-ל", ופסוק "ליהודים" אומרים בקול רם, כמו-כן נהוג שכל אחד מהשומעים מברך בפני עצמו על הבשמים והאש.

נחלקו הפוסקים האם דינה של ברכת המפיל נחשבת כברכת השבח על מנהגו של עולם, או שדינה ממש כברכת הנהנין שאין מפסיקים בה בין הברכה להנאה, וממילא אף אין להפסיק בין ברכת המפיל לבין השינה. ולמעשה הכריעו פוסקים רבים שאין דינה כברכת הנהנין, ואף על פי כן למעשה מקפידים שלא להפסיק בין הברכה לשינה, ואין מדברים ולא אוכלים או שותים לאחר ברכת המפיל. מסיבה זו, אף שאת קריאת שמע נהוג לומר בעמידה כשלבושים במעיל וכובע, והנשואים אף בחגירת אבנט; עם זאת, את ברכת המפיל יש להקפיד לברך על המיטה ובסמיכות לשינה ממש. ומי שאכל לאחר קריאת שמע יקרא שוב את הפרשה הראשונה של קריאת שמע קודם ברכת המפיל.

על-אף שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, עם-זאת, בכל מצוות השבת חייבות, משום שנאמר "שמור" ונאמר "זכור", ומכאן למדו שכיוון שאשה מצווה בשמירת-השבת, מצווה אף בזכירתה בקידוש וביתר מצוותיה. מסיבה זו אף נשים חייבות בהבדלה שהיא חלק מזכירת השבת. אלא שכיוון שנחלקו הפוסקים אודות חיובה של האשה בהבדלה, לכן מי שכבר יצא ידי-חובת הבדלה לא יבדיל לנשים בלבד, אבל הנשים עצמן, יכולות להבדיל לעצמן ואף להוציא נשים אחרות, אך האיש לא יצא ידי-חובתו בהבדלת האשה.

לאחר ששתה מיין ההבדלה יברך ברכה מעין ג' על הגפן. ואף אם רוצה לסעוד סעודת "מלווה-מלכה" מיד לאחר הבדלה, אך אין בדעתו לשתות יין ב"מלוה מלכה" ואיננו מזמן על הכוס – צריך לברך ברכה-אחרונה לפני הסעודה. ואינו נפטר בברכת-המזון; ולכן גם אם שכח ולא בירך ברכה מעין ג' על היין לפני הסעודה, יברך בתוך הסעודה, לפני ברכת-המזון, אך אם נזכר לאחר ברהמ"ז, לא יברך.

בין מצוות יום הפורים המנויות במגילה, היא מצוות "מתנות-לאביונים". ומכך שנאמר "מתנות-לאביונים" בלשון רבים, למדו שהחיוב הוא לתת לפחות שתי מתנות לשני אביונים – מתנה אחת שוות פרוטה לכל אביון. נשים חייבות אף הן במצוות "מתנות-לאביונים" ואם אין מזדמנים לה אביונים, תמנה שליח כגון בעלה או בנה הגדול, שימסור עבורה לאביונים וקטנים שהגיעו לחינוך יש לחנכם במצווה זו, והורה הרבי שאף קודם גיל חינוך יש לשתף את הקטנים ביותר במצוות "מתנות-לאביונים"; בנוסף לכך בהתוועדות פורים, הנהיג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב לערוך מגבית-פורים, ובדורנו עורר הרבי על חשיבותו של מנהג זה, והורה כי יש לחזקו ולקיימו.

אף שיוצאים ידי חובת "מתנות-לאביונים" במאכלים ובגדים וכדומה, לכתחילה יש לתת דווקא כסף עבור "מתנות-לאביונים". כסף זה שנותן צריך להיות "עובר לסוחר", כלומר זמין באופן כזה שיוכל העני להשתמש ביום פורים עצמו ועל כן ראוי לתת כסף ממשי שאפשר להשתמש בו, כמו כן ניתן לתת מטבע של מדינה אחרת (כשאפשר לפדותו), או צ'ק מזומן סחיר (לא דחוי ולא 'למוטב בלבד'), אך כל זה מעיקר הדין; ובאם יש לו רק צ'ק 'למוטב בלבד' או מטבע זר שאין לו כרגע היכן לפדותו יכול לתנם כמתנות לאביונים.

אודות השיעור המינימלי למצוות "מתנות-לאביונים" נאמר "מתנות", ולכן ניתן לצאת ידי חובה בפרוטה לכל עני, אמנם למעשה כתבו הפוסקים שזהו רק למי שאין ידו משגת, אך לאדם שיכול לתת, שיעור הנתינה הוא סכום כסף כדי שיוכל לקנות שיעור של ג' ביצים (170 סמ"ק) אוכל, ויש מחמירים שצריך להיות שוויה של ארוחה קטנה שכתבו הפוסקים שכיום סכום זה נאמד בכ-10 ש"ח לערך. עם זאת, יש לדעת שראוי להרבות בהוצאות על "מתנות-לאביונים" יותר ממה שמוציאים על משלוחי מנות וסעודת פורים. וכפי שכתב הרמב"ם: "מוטב לאדם להרבות במתנות-אביונים, מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר "להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים"".

תפלת התשלומין נתקנה רק כהשלמה לתפלת העמידה, משום שתפלה היא בקשת רחמים, והלוואי שיתפלל האדם כל היום. אולם לגבי יתר קטעי התפלה כגון פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע לא תקנו תשלומין; ומי שאיחר זמן קריאת שמע, אף שהפסיד שכר מצוות קריאת שמע בזמנה, יקרא אותה שלא בזמנה בכדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים, אך אם עברה עונתה כגון שלא קרא קריאת שמע כל יום והגיע הלילה, לא ישלימה

נאמר: "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו". בין הגורמים המרכזיים לקביעת החפץ כ"אבידה", הוא מיקומו; כשהחפץ מונח במקום בטוח, או שרגילים להניח שם חפצים עד לאסיפתם, אסור להזיזו ממקומו, גם כשלא ברור שהונח שם בכוונה; שכן, ייתכן שהחפץ הונח במקומו בכוונה, וטלטולו יסב לבעליו הפסד או אי-נוחות. ואפילו לקחתו על-מנת להכריז עליו אסור. ואף אם נטלו, יחזיר מיד למקומו; אך אם נטלו והלך לא יחזיר למקומו, שמא בתוך-כך הגיע בעליו ולא מצאו, ולכן יכריז וישיבו על-פי סימנים.

חפץ שנמצא במקום שאינו משתמר כל כך, יש להכריז עליו ולהחזירו על-פי הסימן שבו לבעליו. אך אם אין בו סימן היכר לא ייטלו, כיוון שלא יוכל להחזירו ללא סימן, והשארתו במקומו מותירה סיכוי שבעליו ישוב וייטלו. ואם נמצא במקום שאינו משתמר כלל, אם יש בו סימן, נוטל ומכריז, וכשאין בו סימן, יתייעץ על-כך עם רב וינהג כהוראתו.

על מצוות השבת-אבידה נאמר: "וכן תעשה לכל אבדת אחיך . . לא תוכל להתעלם", ודרשו חכמים שהמילים "לכל אבדת אחיך" נאמרו, ללמד על כל הרואה הפסד שעלול להיגרם לזולת ויכול להצילו, עליו לעשות כל שביכולתו למנוע את ההיזק הכספי. אלא שאינו חייב להפסיד על-כך שכר או שעות עבודה, אלא אם-כן ברור לו שיקבל עליהם החזר מחברו. ואם מסופק הוא בכך, אבדת ממונו קודמת לכל, ולכן מעיקר-הדין אין הוא חייב ליטלה ולהשיבה. אלא שפוסק אדה"ז שבמקרה שאין הפסד גדול כל כך יש לעשות לפנים משורת-הדין ולהשיבה ולא יפרוק מעליו עול גמילות-חסדים.

גיל החינוך למצוות הוא מהעת בה הילד מתחיל להבין את חשיבות המצווה, ומאז מתחיל חיוב החינוך על ההורים. וקודם גיל זה אין עליהם חיוב בחינוכו למצוות אך אסור להוריו לספות לו איסור בידיים, כגון, מאכל שהוא אסור, למרות שהילד איננו מבין כלל בכשרות האכילה, אסור לתת לו מאכל זה. אבל לגבי איסור האכילה קודם הקידוש אין מקפידים עם הילד אלא נותנים לו לאכול, ואין זה נחשב כאילו מאכילים אותו איסור, כיוון שהמאכל עצמו מותר באכילה וכל האיסור הוא מחמת הזמן, ועל כן אין לענותו ויש לתת לו לאכול אף קודם הקידוש.