הלכה יומית

בשונה מקידוש, בהבדלה אין מבדילים על הפת, משום שהפת קשורה לקידוש שהרי הקידוש חייב להיות במקום הסעודה, אך ההבדלה אינה שייכת כלל לסעודה שלאחריה. אך ניתן להבדיל על שכר ועל כל משקה שהוא "חמר -מדינה" (- משקה חשוב שמביאים אותו כתחליף ליין ולא כתחליף למים), אלא שאם יש לו יין יבדיל על היין להידור-מצווה, ואפילו אם יש לו כוס יין שאינו מלא, וכוס של "חמר-מדינה" שהוא מלא, טוב יותר להבדיל על היין, אך אם היין פגום ואי אפשר לתקנו, מוטב להבדיל על תה (מומתק) הנחשב כ"חמר-מדינה".

מותר לעשות את סעודת-המילה בערב-שבת, אלא שמצווה לכתחילה להתחיל את הסעודה קודם שעה-עשירית (3 שעות זמניות אחר חצות היום), בכדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, ויאכל סעודת-שבת לתיאבון. ויש שכתבו להקדים הסעודה כמה שאפשר, וטוב שלא להזמין אליה אלא מניין מצומצם, חוץ מן השייכים לסעודה הקרובים ובעלי הברית. ואף המותרים לאכול שם, ראוי שלא יאכלו יותר מדי באופן שימנע מהם אחר-כך לאכול סעודת-שבת לתיאבון; ומי שלא נזהר בכך ואכל בסעודת-המילה ואח"כ אינו יכול לאכול את סעודת-השבת, יקדש ויאכל מזונות וכדומה, ולמחרת ביום-השבת יאכל שלוש סעודות.

סדר ההבדלה במוצאי-שבת הוא: ברכת-היין, ברכת-הבשמים, ברכת-הנר וברכת ההבדלה. לאחר הכנת כוס שאינה פגומה המודחת ושטופה, ממלאים יין שאינו פגום על גדותיו; על-פי מנהג הרבי נוטל המבדיל הכוס בימינו, מוסרה לשמאלו, וחוזר ומניחה על כף-יד ימינו כשהאצבעות זקופות מסביב. ומתחיל פסוקי "הנה א-ל"; ומשנת תשכ"ז מנהג הרבי שקודם ברכת-הבשמים מניח את הכוס על השלחן עד לאחר ברכת-האש וההסתכלות בציפורניים, (ובסדור כתב אדה"ז שבשעת ברכת הבשמים יחזיק הכוס בשמאלו ובשעת ברכת האש יחזיק הכוס בימינו), אחר-כך מגביהים שוב את הכוס עד סיום ההבדלה, ולאחר שתיית הכוס מכבים את הנר בשאריות היין.

אמרו חכמים: "הנכנס לישן על מטתו אומר משמע ישראל עד והיה אם שמוע, ואומר: ברוך המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי . . ברוך אתה ה' המאיר לעולם כולו בכבודו'". וביארו הפוסקים שכשם שתקנו ברכה על כל הנהגת האדם והעולם, כך תקנו את ברכת "המפיל" הנחשבת כברכת הודאה לה' על השינה והכוחות החדשים שמעניקה, ואף נשים נוהגות לברכה. וכתבו הפוסקים שאף מי שלא הצליח לישן, אין זו ברכה לבטלה כיוון שההודאה שאמר בברכה זו היא כשבח לה' על הנהגת העולם; אלא שמלכתחילה תקנו חכמים ברכה זו למי שמתכוון לישן, אך מי שאינו מתכונן לישן באותו לילה, יקרא ק"ש שעל המטה ולא יזכיר שם ומלכות בברכת "המפיל".

השומע הבדלה, והתכוון לצאת ידי-חובתו כששמע ברכת-הבדלה, אע"פ שלא היה בדעתו לצאת בהבדלה זו בשעת ברכת-היין, ואפילו לא שמע כלל ברכת היין, יצא ידי-חובת הבדלה. המתכון לצאת ידי-חובתו בשמיעת ההבדלה, לא יענה "ברוך-הוא וברוך שמו", שהרי "שומע כעונה", ונחשב הדבר כהפסק באמצע הברכה. ונהוג שאף השומעים אומרים בלחש את פסוקי "הנה א-ל", ופסוק "ליהודים" אומרים בקול רם, כמו-כן נהוג שכל אחד מהשומעים מברך בפני עצמו על הבשמים והאש.

נחלקו הפוסקים האם דינה של ברכת המפיל נחשבת כברכת השבח על מנהגו של עולם, או שדינה ממש כברכת הנהנין שאין מפסיקים בה בין הברכה להנאה, וממילא אף אין להפסיק בין ברכת המפיל לבין השינה. ולמעשה הכריעו פוסקים רבים שאין דינה כברכת הנהנין, ואף על פי כן למעשה מקפידים שלא להפסיק בין הברכה לשינה, ואין מדברים ולא אוכלים או שותים לאחר ברכת המפיל. מסיבה זו, אף שאת קריאת שמע נהוג לומר בעמידה כשלבושים במעיל וכובע, והנשואים אף בחגירת אבנט; עם זאת, את ברכת המפיל יש להקפיד לברך על המיטה ובסמיכות לשינה ממש. ומי שאכל לאחר קריאת שמע יקרא שוב את הפרשה הראשונה של קריאת שמע קודם ברכת המפיל.

על-אף שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, עם-זאת, בכל מצוות השבת חייבות, משום שנאמר "שמור" ונאמר "זכור", ומכאן למדו שכיוון שאשה מצווה בשמירת-השבת, מצווה אף בזכירתה בקידוש וביתר מצוותיה. מסיבה זו אף נשים חייבות בהבדלה שהיא חלק מזכירת השבת. אלא שכיוון שנחלקו הפוסקים אודות חיובה של האשה בהבדלה, לכן מי שכבר יצא ידי-חובת הבדלה לא יבדיל לנשים בלבד, אבל הנשים עצמן, יכולות להבדיל לעצמן ואף להוציא נשים אחרות, אך האיש לא יצא ידי-חובתו בהבדלת האשה.

תפלת התשלומין נתקנה למי ששגג או נאנס ולא התפלל, ודנו הפוסקים מהו הגדר של אנוס או שוגג, ולמעשה נפסק שכל מי שלא היה מזיד גמור ודחה תפלתו, אם משום עיסוקים שונים ואם משום עצלות והתמהמהות, כל עוד היה בדעתו להתפלל אלא שעבר הזמן לבסוף, אף שלא נהג כראוי בכך שדחה את תפלתו, יכול להשלימה. אולם מי שהזיד ולא התפלל בשאט נפש אין לו תשלומין, ואף על פי כן רשאי להתפלל תפלת נדבה, ואף שתפלתו רשות ואין לו שכר תפלת מצווה, יש לו שכר תפלת תחנונים ובקשת רחמים.

ככלל, המתפלל שתי תפלות הסמוכות זו לזו כגון המתפלל מוסף מיד לאחר שחרית, עליו להפסיק ביניהם לפחות כשיעור ההליכה של ארבע אמות, בכדי שתתיישב דעתו לערוך תחנתו כראוי אף בתפלה השנייה. וכן הוא הדין למי שמשלים תפלתו ועליו להתפלל שתי תפלות סמוכות זו לזו, האחת של חובת השעה, והשנית היא עבור התשלומין, עליו להקפיד להפסיק בין שתי התפילות, ולמעשה נספק להלכה שבזמן הפסקה זו יש לומר "אשרי" (שאחר 'נפילת אפיים') בשחרית, ובמנחה או בערבית יאמר 'אשרי' כקורא בתורה ולא כחובה, וזאת בכדי שיתפלל מתוך דברי תנחומין של תורה גם בתפלת התשלומין, ואם מתפלל בציבור ימתין עד אחר אמירת הקדישים.

טעה ולא התפלל מנחה ביום שישי, מתפלל פעמיים ערבית של שבת, וכן השוכח מנחה בערב ראש-חודש, מתפלל ערבית שתיים ובשתיהן יאמר "יעלה ויבוא". שכח מנחה של שבת, מתפלל פעמיים ערבית במוצאי-שבת, ויאמר "אתה חוננתנו" בראשונה ולא בשנייה. מי ששכח שחרית בשבת, מתפלל פעמיים מנחה, אף שכבר התפלל תפילת מוסף, כיוון ש"מוסף" אינו חלק מסדר התמידים, ואינו מפסיק ביניהם. תפילת מוסף, בדיעבד ניתן להתפלל כל היום, אפילו אחרי מנחה, אך אם לא התפלל במשך היום, אין לה תשלומין.

יש לזכור כי התפלה הראשונה שמתפלל הינה התפלה המחויבת, כגון שכח ערבית, בבוקר מתפלל את תפלת שמונה עשרה פעמיים, כשהראשונה הינה לשם חובת שחרית ואילו השנייה היא בתורת תשלומין. ונחלקו הפוסקים אודות מי שסבר שתפלתו הראשונה היא לתשלומין והתפלה השנייה היא של זמנה, האם יחזור שוב התפלה והיו שאמרו שאינו חוזר, ולמעשה הכריע אדמו"ר הזקן שעליו לחזור ולהתפלל, אך לחוש לדעתם יחדש דבר בתפלתו.

תפלת התשלומין נתקנה רק כהשלמה לתפלת העמידה, משום שתפלה היא בקשת רחמים, והלוואי שיתפלל האדם כל היום. אולם לגבי יתר קטעי התפלה כגון פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע לא תקנו תשלומין; ומי שאיחר זמן קריאת שמע, אף שהפסיד שכר מצוות קריאת שמע בזמנה, יקרא אותה שלא בזמנה בכדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים, אך אם עברה עונתה כגון שלא קרא קריאת שמע כל יום והגיע הלילה, לא ישלימה