אין מוצרים בסל הקניות.
2093 תוצאות
כ"בשבט
חפץ שנמצא במקום שאינו משתמר כל כך, יש להכריז עליו ולהחזירו על-פי הסימן שבו לבעליו. אך אם אין בו סימן היכר לא ייטלו, כיוון שלא יוכל להחזירו ללא סימן, והשארתו במקומו מותירה סיכוי שבעליו ישוב וייטלו. ואם נמצא במקום שאינו משתמר כלל, אם יש בו סימן, נוטל ומכריז, וכשאין בו סימן, יתייעץ על-כך עם רב וינהג כהוראתו.
כ"גשבט
על מצוות השבת-אבידה נאמר: "וכן תעשה לכל אבדת אחיך . . לא תוכל להתעלם", ודרשו חכמים שהמילים "לכל אבדת אחיך" נאמרו, ללמד על כל הרואה הפסד שעלול להיגרם לזולת ויכול להצילו, עליו לעשות כל שביכולתו למנוע את ההיזק הכספי. אלא שאינו חייב להפסיד על-כך שכר או שעות עבודה, אלא אם-כן ברור לו שיקבל עליהם החזר מחברו. ואם מסופק הוא בכך, אבדת ממונו קודמת לכל, ולכן מעיקר-הדין אין הוא חייב ליטלה ולהשיבה. אלא שפוסק אדה"ז שבמקרה שאין הפסד גדול כל כך יש לעשות לפנים משורת-הדין ולהשיבה ולא יפרוק מעליו עול גמילות-חסדים.
ט"וטבת
אמרו חכמים: "לא יאחז אדם תפילין בידו וספר-תורה בזרועו ויתפלל". ונפסק להלכה שבעת תפלת העמידה אסור להחזיק בידו כל חפץ יקר ערך כגון כסף, ספרים ודומיהם, או דבר מסוכן כגון סכין – מחשש שמא יטרידוהו בתפלתו מפני שחושש לנפילתם. אבל דברים שאינם צריכים שמירה כמותם, ואף אם יפלו מידיו אינו חושש, מעיקר הדין מותר להחזיקם בתפילה. אך מצווה מן המובחר שלא לאחוז כלום בידו בעת תפלת שמונה-עשרה, אלא יעמוד כעבד לפני המלך.
ט"זטבת
האיסור להחזיק חפצים יקרי-ערך או חפצים מסוכנים בעת תפלת שמונה-עשרה, הוא לאו דווקא בידיו, אלא אפילו אם תלויים הם על גופו, כיון שאפילו בפני מלך בשר ודם אין עומדים כך. עם זאת, אם המתפלל נמצא בסביבה שאינה בטוחה וחושש ומתיירא שמא ייגנב או יינזק כשיוריד החפץ מעליו, מוטב שיחזיקנו בידו ותהייה מחשבתו מיושבת בתפלתו מאשר שיניחו ויהיה מוטרד בעקבות כך במשך כל התפלה, ולכן הנושא נשק וחושש להסירו מטעמי בטיחות מוטב שיתפלל עמו. אך כאשר אין הכרח בדבר וניתן להניח את החפץ במקום בטוח יש להסירו מעליו, כמו כן מוטב שלא להשאיר את הטלפון בכיס בעת התפלה כאשר הוא במצב שיכול לצלצל או לרטוט, שכן הדבר גורם להטרידו מתפלתו.
י"זטבת
אף על-פי שראוי לא לאחוז שום דבר בעת תפילת העמידה, מותר להחזיק את סידור התפילה, כיוון שאחזו לצורך התפלה ולכן אינו מטריד את הכוונה כמו שאר החפצים. אלא שיש לדאוג להשיג את הסידור קודם התפלה ולא יחפשו אחר שהתחיל להתפלל, אלא אם כן נמצא ממש לפניו, וכן יש להיזהר לוודא מראש שידע את כל הקטעים השייכים לתפלה זו, כגון במוסף של חול-המועד סוכות וכדומה שיש שינויים מיום אחד לחברו, בכדי שלא יצטרך להרהר על כך באמצע תפלתו כיוון שהפסק זה יטריד את כוונתו בתפלה. ובדיעבד כשלא דאג לכך קודם התפלה ואינו יכול להמשיך בתפלתו כיוון שאינו זוכר, יפסיק בתפלתו בכדי לוודא ע"י שישאל ברמז את חברו שאינו אוחז בתפילת שמונה עשרה.
י"חטבת
אדם הרגיל להחזיק דבר מה להקלת לחץ ולהפיג מתחים והדבר מסייע לו לריכוז מחשבתו ולהתפלל ביתר כוונה, יכול להקל בכך ולהחזיקו בעת התפלה, אך יזהר שלא יהיה זה חפץ יקר הדורש תשומת לב ועלול להטרידו ממחשבתו. ודנו הפוסקים אודות הרחת טבק בעת התפלה למי שרגיל בכך והדבר מסייע לו בריכוזו, ולמעשה כתבו הפוסקים שבעת תפלת העמידה יש להימנע מכך ונמקו דבריהם בכך שיש בזה משום קלות ראש וזלזול בתפלה, ועל כן בעת תפלת שמונה עשרה יש להתרגל להתפלל ללא שום התעסקות.
י"טטבת
על אף ההכנות הנדרשות להסיר את הטרדות קודם התפלה, התייחסו הפוסקים לעובדה שלעיתים מזדמנים דברים שאינם מתוכננים המטרידים את האדם ונדרש לטפל בהם בעודו בתפלתו בכדי ליישב את דעתו. כך למשל, ספר קודש שנפל על הרצפה בעת תפלת שמונה עשרה ומפריע הדבר למתפלל להתרכז בתפילתו, מותר להרימו אף באמצע התפלה, אך לא באמצע הברכה, אלא יסיימה וירים את הספר לפני שיתחיל את הברכה הבאה. וכתבו הפוסקים, שאם תינוק בוכה באמצע התפלה ומפריע לציבור, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו בלי לדבר, ואם הדבר אינו מועיל, עליו אף לצאת עמו מבית הכנסת עד שיירגע.
כ'טבת
זבובים או מעופפים אחרים שעלו על האדם בעת תפלתו, לא יזרקם מעליו בידו מפני שיתכן שיתלכלכו ידיו מהם ויצטרך ליטול את ידיו; אלא ינער את בגדו או ינשוף בפיו או ישתמש בנייר וכדומה להסירם, בכדי שלא יטריד את כוונתו בתפלה.
כ"בטבת
נאמר: "כתוב לך את הדברים האלה " ודרשו חכמים: "דברים-שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה". בטעם האיסור יש שביארו שהוא מתוך החשש שמא ישנה מלשון הכתוב כאשר אינו קורא מתוך הכתב. ויש שכתבו שהוא משום שבתורה שבכתב ישנם דברים שניתן לראותם רק מתוך הכתב וכמו אותיות רבתי שבספר-התורה והאותיות הזעירות וכן אותיות יתירות או חסרות, שלכולם משמעות עמוקה ותלויים בהם תלי תלים של הלכות, וכשאומר את הפסוקים בעל-פה לא יורגשו אותיות אלו ונמצא מחסר מן התורה חלילה. ולכן יש להיזהר שלא לומר בעל-פה פסוק מתורה שבכתב, וכך מצינו שנוהג הרבי שמקפיד שלא לומר את הפסוק בשלמותו בעל-פה או שמשנה מעט את לשון הפסוק.
כ"גטבת
על אף איסור אמירת תורה שבכתב בעל-פה, כל דבר שהוא שגור ורגיל בפי הכל כגון פרשת הקרבנות וכן שאר פסוקים כגון זמירות ושירת-הים וקריאת-שמע מותר לאומרם בעל-פה. אולם דברים שאינם שגורים בפי כל אדם, אסור לאומרם בעל-פה גם אם הם שגורים בפיו. אך אדם שהוא כבד ראיה ל"ע או הנמצא במקום חשוך ואינו יכול לקרוא מתוך הכתב, רשאי לומר פסוקים בעל-פה, בכדי שלא יתבטל מדברי-תורה ותפלה.
כ"דטבת
נוהגים לומר בתום תפלת שמונה-עשרה, קודם "יהיו-לרצון" השני, פסוק המתחיל באות מתחלת שמו ומסיים באות מסוף שמו, ומי שיש לו כמה שמות יאמר על כל שם פסוק אחר, וכמה סגולות קשורות במנהג זה להינצל ביום הדין, ואף נשים נוהגות בכך, ומצינו שהורה הרבי לכמה אודות מנהג זה תוך הכוונה לפסוק אותו עליהם לומר בהתאם לשמם. כמו כן כותב הרבי שחסידים נוהגים אף לומר את הפסוקים השייכים לשמותיו הק' של הרבי. באמירת פסוקים אלו יש מן הפוסקים שהעיר שאם פסוקים אלו אינם שגורים בפי-הכל עדיף שלא לאמרם בעל-פה מפני שהם בכלל "דברים-שבכתב", אלא שלמעשה המנהג להקל בזה וכמה טעמים נאמרו על-כך.
כ"הטבת
יש שהתירו לומר תהלים בעל-פה כיוון שמטרתם לעורר רחמים ולכן דינם כתפלה השגורה בפי-כל ומותר לאומרם בעל-פה. אלא שלמעשה יש לחלק בין פרקי התהילים שבפועל שגורים בפי-הכל ואמנם נחשבים כתפלה, לבין חלקו הגדול של ספר התהילים שאינו שגור בפי-כל, ולכן למעשה יש להחמיר ולומר תהילים מתוך הספר, ורק פרקים השגורים כמזמור כ' וכדומה ניתן לומר אף בעל-פה, וכשאין תחת ידו תהלים יכול לומר אף את יתר הפרקים בעל-פה.