הלכה יומית

הזהירו חכמים שלא להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא יישפך מן הנוזל שבכוס על הלחם, וימאיס אותו מלהיות ראוי לאכילה. וכן אסור לסמוך ללחם כלי שעלול להיות בו דבר מלוכלך או שהוא עצמו מלוכלך, שמא יפגום את הלחם. וכן הדין לגבי כל שאר המאכלים, שאין לעשות דבר שעלול לפוגמם ולהשחיתם. כמו כן כתבו הפוסקים אודות קישוטי שלחן אומנותיים הנעשים מפירות החתוכים לנוי, שכאשר יודעים בוודאות שלא יאכלו מהם, אין לעשות זאת משום איסור בל-תשחית.

מעבר לאיסור השחתת וביזוי המאכל, אף אסור לעשות בו שימוש שיאסור את המאכל מסיבה סגולית, ולכן אסור לנגוע במאכלים ומשקים לפני נטילת הידיים הראשונה של הבוקר. וכן אין לישון על מיטה שיש תחתיה מאכלים, כמו כן אין לקלף שום ובצל וביצה כאשר יודע שיעבור עליהם הלילה ותהייה מניעה לאכלם, וכדומה. ולגבי הכנסת דברי מאכל לבית המרחץ או לבית הכסא כתבו הפוסקים שמעיקר הדין אין בזה איסור שהרי המאכל אינו נאסר בכך, אלא שלכתחילה ראוי להימנע מכך, ובעת הצורך יש לעטפם תחלה.

אסור לשבת על תיק או שק שיש בו מאכלים שעלולים להימעך. כמו כן אסור לזרוק מאכלים שעלולים להימאס על ידי כך. אבל דברים שאין חשש שימאסו בנפילתם כגון שקדים ודברים העטופים מותר לחלקם על ידי מסירתם בזריקה, וכפי שנהגו ישראל לזרוק סוכריות באירועים שונים. אבל לחם, אסור לזרוק גם על שולחן נקי באופן שאין חשש שיימאס, מפאת חשיבותו.

מן הפסוק: "כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלקינו", למדו חכמים שבטרם שפתח משה בדברי השירה: "אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן". ועוד אמרו חכמים שלא חרבה הארץ אלא מפני שלא ברכו בתורה תחלה, שבכך שלא ברכו על התורה הראו אנשי אותו הדור שאינה חשובה בעיניהם אף שעסקו רבות בתורה, ומשום כך לא הגינה עליהם זכות הלימוד מפני גזירת החורבן. ועל כן יש לברך את ברכת התורה ולשמוח בה יותר מכל ההנאות שבעולם, ואסור ללמוד תורה קודם ברכות התורה. ואף נשים חייבות בברכת התורה, שכן אף הן מחויבות ללמוד את הלכות המצוות בהן הן מחויבות.

גם כאשר אין בזריקת שיירי מאכל איסור בל-תשחית, צריך להיזהר שלא לבזותם בהשחתתם בידיים, ובמיוחד שיירי לחם. לפיכך, אם נותרו על השולחן בסוף הארוחה שאריות לחם גדולים משיעור כזית, אסור לשטוף את השולחן ולהרטיבם, משום שבכך משחיתים אותם. אלא יש לעטוף היטב את שיירי הלחם כדי להניחם בפח בדרך כבוד. אך כאשר נותרו לאחר האכילה פירורים קטנים מכזית, אין איסור לאבדם אולם אמרו חכמים שאין לזרקם במקום דריסת רגלי בני אדם מפני שקשה הדבר לעניות. והמוצא ברחוב דברי מאכל הראויים לאכילה או כשמוצא פת או מיני מזונות, לא ימשיך בהילוכו אלא יסלקם לצדדים תחלה למקום שאין עוברים שם אנשים.

את ברכת התורה יש לברך לפני כל סוג של לימוד מחלקי התורה בין אם מתכוון ללמוד רק מקרא או רק משנה וכדומה, עליו לברך בתחילת היום את ברכת התורה, שכל התורה כולה, בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה, כולם נאמרו למשה מסיני. יש הפוסקים שקודם כתיבת תורה יש לברך ברכת התורה, אלא שלמעשה פוסק אדה"ז שאין לברך ברכת התורה רק אם כותב מבלי להוציא בפיו.

נאמר בגמרא: "מאכל אדם אין מאכילין לבהמה". ודנו הפוסקים האם אמנם נתינת מאכל לבהמה יש בו משום "בל-תשחית", ולמעשה כתבו הפוסקים להתיר את הדבר בכמה אופנים. ראשית אם המאכל חיוני עבור הבהמה ודאי ניתן להאכילה ממנו, יתר על כן אפילו באם ישנה אפשרות להשיג מאכל לבעלי חיים אך הדבר כרוך בטרחה, מותר להאכילה מאכל אדם, ובפרט אם בעל חי זה שייך לבעל הבית ומזונותיו עליו. וכאשר המאכל נותר מן הסעודה ולא ייאכל יותר ניתן לתתו לבעלי חיים לכתחילה ללא כל חשש, אולם טוב להיזהר שלא להאכיל לנכרי או לבהמה ועוף את פרוסת "המוציא" שעליה בצע לאחר הברכה.

המתעורר משנתו בבוקר ורוצה להרהר בדברי-תורה, אינו צריך לברך תחלה ברכת התורה. יתר על כן אסור לברך ברכת התורה על הרהור בלבד, כיוון שאין יוצאים ידי חובת מצוות תלמוד תורה בהרהור אלא כשמבטא את הלימוד בשפתיו. מסיבה זו הנשאל שאלה הלכתית קודם ברכת התורה, מותר לו לענות עליה מבלי לנמק את טעמי ההלכה, וזאת למרות שלשם כך יידרש ממנו להרהר בדברי תורה לפני שעונה, מותר הדבר כיוון שמותר להרהר בדברי תורה קודם ברכת התורה.

אמרו חכמים: "העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם". כלומר העובר על איסור חכמים ועושה מלאכה שאסרו לעשותה בערב שבת, לא יצא מרווח מאותה המלאכה לעולם (ומה שמרוויח בה מפסיד כנגד זה ממקום אחר). טעם הדבר שאסרו חכמים לעשות מלאכה בערבי שבתות הוא, בכדי שיהיו פנויים להתעסק בצרכי שבת. ואחר שתקנו חכמים שלא לעשות מלאכה בערבי שבתות, חל האיסור על הכל ואפילו על מי שאינו צריך כלל להתעסק בצרכי שבת כגון מי שמתארח בשבת או המתגורר בפנימייה וכדומה שלא עליו מוטל להתעסק בצרכי שבת – אף עבורו חל איסור עשיית המלאכה בערב שבת, כיוון שלא רצו חכמים לחלק בגזירתם בין סוגי האנשים ואסרו את המלאכה על הכל.

מי שלא קרא קריאת שמע ואף לא ברך ברכת התורה, ומבחין שאם יברך ברכת התורה יחלוף זמן קריאת שמע, יקרא קריאת שמע קודם ברכת התורה כיוון שאינו מכוון בקריאה זו לשם לימוד תורה. כמו כן אם שומע שהציבור אומרים "קדושה" וכדומה יענה עמהם גם אם עדיין לא ברך ברכת התורה. וכן הדין בקריאת המגילה שמתחילים לקרוא בציבור ועודנו אוחז קודם ברכת התורה רשאי להאזין לקריאה, אלא שלכתחילה יש להקפיד לברך ברכת התורה תחלה. אך בקריאת-התורה כיוון שמטרתה היא למוד אינו יכול להאזין לקריאה ללא ברכת התורה, אך אם קראו לו לעלות לתורה יעלה ויכוון בברכת "אשר בחר בנו" שהיא ברכת התורה שלו, ואחר כך ישלים את יתר הברכות.

נחלקו הראשונים ממתי חל איסור עשיית המלאכה בערבי שבתות, יש שכתבו שאסור לעשות מלאכה החל מן הזמן הנקרא – "מנחה גדולה" שהוא חצי שעה (זמנית) לאחר חצות היום. והיו לעומתם שהתירו את המלאכה עד זמן "מנחה קטנה" שהוא שלוש וחצי שעות (זמניות) לאחר חצות היום. ולמעשה פוסק אדה"ז שניתן להקל כדברי האומרים שאיסור עשיית המלאכה בערבי שבתות חל מזמן "מנחה קטנה", ועד זמן "מנחה קטנה" מותר לעשות מלאכה. ושכיר העושה מלאכה אצל בעל הבית, לכתחילה עליו להתנות עם בעל הבית שבערב שבת יסיים את עבודתו עד זמן "מנחה קטנה" (אם אין הרגילות שם לסיים העבודה בע"ש בשעה מוקדמת).

נחלקו הפוסקים האם ברכת התורה דינה כברכת המצוות שאין להפסיק בינה ובין קיום המצווה, ולמעשה נהוג שלאחר הברכה מיד אומרים את פסוקי ברכת כהנים ומשנת "אלו דברים שאין להם שיעור", אולם ברכה זו בתקפה על כל היום כשם שברכות השחר נאמרות פעם אחת ביום, על אף שהסיח דעתו מאמירת הברכה. ואף אם ישן באמצע היום נהוג שלא לברך ברכת התורה קודם הלימוד לאחר שהתעורר. אך שינת הלילה נחשבת כשינת קבע כאשר זוהי שינתו העיקרית, והמתעורר ממנה החל מחצות הלילה עליו לברך ברכת התורה קודם הלמוד. ואם היה ער כל הלילה ללא הפסקה מברך ברכת התורה רק לאחר עלות-השחר, אך אם היה עסוק בלמוד אינו חייב להפסיק למודו, ורק כאשר הפסיק יברך לפני ששב ללמוד.