הלכה יומית

נאמר בגמרא: "מאכל אדם אין מאכילין לבהמה". ודנו הפוסקים האם אמנם נתינת מאכל לבהמה יש בו משום "בל-תשחית", ולמעשה כתבו הפוסקים להתיר את הדבר בכמה אופנים. ראשית אם המאכל חיוני עבור הבהמה ודאי ניתן להאכילה ממנו, יתר על כן אפילו באם ישנה אפשרות להשיג מאכל לבעלי חיים אך הדבר כרוך בטרחה, מותר להאכילה מאכל אדם, ובפרט אם בעל חי זה שייך לבעל הבית ומזונותיו עליו. וכאשר המאכל נותר מן הסעודה ולא ייאכל יותר ניתן לתתו לבעלי חיים לכתחילה ללא כל חשש, אולם טוב להיזהר שלא להאכיל לנכרי או לבהמה ועוף את פרוסת "המוציא" שעליה בצע לאחר הברכה.

המתעורר משנתו בבוקר ורוצה להרהר בדברי-תורה, אינו צריך לברך תחלה ברכת התורה. יתר על כן אסור לברך ברכת התורה על הרהור בלבד, כיוון שאין יוצאים ידי חובת מצוות תלמוד תורה בהרהור אלא כשמבטא את הלימוד בשפתיו. מסיבה זו הנשאל שאלה הלכתית קודם ברכת התורה, מותר לו לענות עליה מבלי לנמק את טעמי ההלכה, וזאת למרות שלשם כך יידרש ממנו להרהר בדברי תורה לפני שעונה, מותר הדבר כיוון שמותר להרהר בדברי תורה קודם ברכת התורה.

אמרו חכמים: "העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם". כלומר העובר על איסור חכמים ועושה מלאכה שאסרו לעשותה בערב שבת, לא יצא מרווח מאותה המלאכה לעולם (ומה שמרוויח בה מפסיד כנגד זה ממקום אחר). טעם הדבר שאסרו חכמים לעשות מלאכה בערבי שבתות הוא, בכדי שיהיו פנויים להתעסק בצרכי שבת. ואחר שתקנו חכמים שלא לעשות מלאכה בערבי שבתות, חל האיסור על הכל ואפילו על מי שאינו צריך כלל להתעסק בצרכי שבת כגון מי שמתארח בשבת או המתגורר בפנימייה וכדומה שלא עליו מוטל להתעסק בצרכי שבת – אף עבורו חל איסור עשיית המלאכה בערב שבת, כיוון שלא רצו חכמים לחלק בגזירתם בין סוגי האנשים ואסרו את המלאכה על הכל.

מי שלא קרא קריאת שמע ואף לא ברך ברכת התורה, ומבחין שאם יברך ברכת התורה יחלוף זמן קריאת שמע, יקרא קריאת שמע קודם ברכת התורה כיוון שאינו מכוון בקריאה זו לשם לימוד תורה. כמו כן אם שומע שהציבור אומרים "קדושה" וכדומה יענה עמהם גם אם עדיין לא ברך ברכת התורה. וכן הדין בקריאת המגילה שמתחילים לקרוא בציבור ועודנו אוחז קודם ברכת התורה רשאי להאזין לקריאה, אלא שלכתחילה יש להקפיד לברך ברכת התורה תחלה. אך בקריאת-התורה כיוון שמטרתה היא למוד אינו יכול להאזין לקריאה ללא ברכת התורה, אך אם קראו לו לעלות לתורה יעלה ויכוון בברכת "אשר בחר בנו" שהיא ברכת התורה שלו, ואחר כך ישלים את יתר הברכות.

נחלקו הראשונים ממתי חל איסור עשיית המלאכה בערבי שבתות, יש שכתבו שאסור לעשות מלאכה החל מן הזמן הנקרא – "מנחה גדולה" שהוא חצי שעה (זמנית) לאחר חצות היום. והיו לעומתם שהתירו את המלאכה עד זמן "מנחה קטנה" שהוא שלוש וחצי שעות (זמניות) לאחר חצות היום. ולמעשה פוסק אדה"ז שניתן להקל כדברי האומרים שאיסור עשיית המלאכה בערבי שבתות חל מזמן "מנחה קטנה", ועד זמן "מנחה קטנה" מותר לעשות מלאכה. ושכיר העושה מלאכה אצל בעל הבית, לכתחילה עליו להתנות עם בעל הבית שבערב שבת יסיים את עבודתו עד זמן "מנחה קטנה" (אם אין הרגילות שם לסיים העבודה בע"ש בשעה מוקדמת).

נחלקו הפוסקים האם ברכת התורה דינה כברכת המצוות שאין להפסיק בינה ובין קיום המצווה, ולמעשה נהוג שלאחר הברכה מיד אומרים את פסוקי ברכת כהנים ומשנת "אלו דברים שאין להם שיעור", אולם ברכה זו בתקפה על כל היום כשם שברכות השחר נאמרות פעם אחת ביום, על אף שהסיח דעתו מאמירת הברכה. ואף אם ישן באמצע היום נהוג שלא לברך ברכת התורה קודם הלימוד לאחר שהתעורר. אך שינת הלילה נחשבת כשינת קבע כאשר זוהי שינתו העיקרית, והמתעורר ממנה החל מחצות הלילה עליו לברך ברכת התורה קודם הלמוד. ואם היה ער כל הלילה ללא הפסקה מברך ברכת התורה רק לאחר עלות-השחר, אך אם היה עסוק בלמוד אינו חייב להפסיק למודו, ורק כאשר הפסיק יברך לפני ששב ללמוד.

בשונה מברכת ההבדלה – ברכת האש לא ניתנת להשלמה במועד אחר, כיוון שעת יצירתו של האש הוא במוצאי שבת. ואף מי שאין לו כוס להבדיל (או בזמן שאין מבדילים כליל תשעה באב) – צריך לברך על האש מיד בראייתה. אבל אם אין לו אש, אין צריך לחזר אחריה, כדרך שצריך לחזר אחר שאר המצוות, מפני שברכה זו נתקנה רק לזכר בריאת האש. יש אומרים שעל ברכת הנר ברבים לא יברך כל אחד מהנוכחים בעצמו, אלא יברך אחד מהם ויוציא את כולם ידי חובתם, משום ש"ברוב עם הדרת מלך", אך יש הנוהגים שכל אחד מברך בפני עצמו. ומי שיצא כבר ידי ברכת "בורא מאורי האש" – טוב שלא יברך להוציא את מי שעדיין לא יצאו ידי חובתן, שלא להכנס לספק ברכה לבטלה.

נר שהודלק בשבת אפילו הדליקו גוי לצורך עצמו אין מברכים עליו, אלא אם כן הודלק לצורך חולה יהודי. אך נר שהיה דולק מערב שבת עד מוצאי שבת, מברכים עליו במוצאי-שבת, בתנאי שהודלקה בשביל להאיר בלבד, לפיכך אין מברכים על נר של בית-הכנסת, או נרות נשמה שלא נועדו להאיר. ונהוג לכבות את הנר מן היין הנשאר בכוס אחר שתיית המבדיל, וזאת בכדי שיהיה נראה לכל שלא הודלק נר זה אלא למצווה.

בנוסח הברכה על האש אומרים: "בורא מאורי האש", לשון המבטא ריבוי מאורות, ועל כן מצווה מן המובחר, לברך על אבוקה שיש בה מאורות הרבה. ונוהגים להבדיל על אבוקה מנרות של שעווה, ושני נרות המקורבים זה לזה עד שהשלהבות מתחברות – נחשבים כאבוקה, שהרי יש כאן ריבוי מאורות ביחד. וכן אם קלע שני נרות של שעווה זה על-גבי זה וחברם לנר אחד – דינם כאבוקה, אף אם אין אורותיהם מודבקים יחדיו, כיוון שהנם כגוף אחד. ואף כשמברך על נר אחד יברך "בורא מאורי האש", כיוון שהאש מורכבת מכמה גוונים.

בכדי לברך על האש, יש להביט בה מטווח ראיה, המאפשר את ההנאה ממנה, עד שיוכל להכיר לאורו בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת. כמו כן יש לראות את האש עצמה, ומי שעומד מן הצד ואינו רואה השלהבת, אף-על-פי שיכול ליהנות מאורה ולהכיר בין מטבע למטבע – אינו מברך עד שיוכל לראות את השלהבת.

לאחר ברכת האש נהוג להביט בציפורניים, ולוודא שיכול ליהנות לאור הנר, ולהכיר בין הציפורן לבשר. ומנהג הרבי להביט לאור האבוקה בציפורניים הכפופות לתוך כף היד כשהאצבעות מסתירות את האגודל, בשתי הידיים יחדיו, ולאחר מכן הופך את ידיו ופושט אצבעות שתי ידיו ומביט בהן יחד לאור האבוקה. כמה טעמים נאמרו על ההבטה בציפורניים דווקא, מפני שמסמלות סימן ברכה בכך שהן פרות ורבות לעולם. טעם נוסף לכך מפני שאדם הראשון קודם חטא עץ הדעת היה לבושו כולו ציפורן, אך לאחר החטא כשחטא ניטל ממנו ורק הציפורניים נותרו מלבוש זה, כך שההבטה בציפורניים כרוכה עם תזכורת חטא עץ הדעת, ומסיבה זו נהוג שנשים אינן מביטות בציפורניהן בברכת הנר.

על איסור אכילת שרצים נאמר: "וכל השרץ השורץ . . לא תאכלום כי שקץ הם", מן-הדין האיסור רק בחרק בגודל כזה שעין האדם יכולה לראותו אולם אם גודלו מאפשר לראותו, אלא שהוא נמצא במקום שקשה להבחין בו, כגון חרק ירוק על עלה ירוק, חרק זה אסור באכילה, ועל-כן צריך ללמוד היטב כיצד לאתרו ולהוציאו. יצוין שאף בעלים, ירקות ופירות הגדלים בגינה עשויים מאוד להמצאות חרקים, ומי שאיננו בקי באופני הבדיקה לא יאכלם; כמו כן יש להיזהר בבדיקתם של המאכלים המחייבים בדיקה, כנדרש על פי הנחיות הכשרות.