הלכה יומית

אמרו חכמים שנברא האור במוצאי-שבת הראשון לבריאה, כאשר נטל אדם הראשון שתי אבנים והקיש זו בזו ויצא מהן אש, ולזכר כך תקנו חכמים שיברכו במוצאי שבת על בריאת האש. טעם הדבר שרק על האש תקנו שיברכו עליה בעת בריאתה הוא משום שאף אנו חווים את בריאת האש בכל מוצאי שבת, שכן נאסר האור בשבת והותר במוצאי-שבת והרי זה כאילו נברא עתה מחדש, ולכן מברכים עליו בשעת בריאתו.

בשונה מברכת ההבדלה – ברכת האש לא ניתנת להשלמה במועד אחר, כיוון שעת יצירתו של האש הוא במוצאי שבת. ואף מי שאין לו כוס להבדיל (או בזמן שאין מבדילים כליל תשעה באב) – צריך לברך על האש מיד בראייתה. אבל אם אין לו אש, אין צריך לחזר אחריה, כדרך שצריך לחזר אחר שאר המצוות, מפני שברכה זו נתקנה רק לזכר בריאת האש. יש אומרים שעל ברכת הנר ברבים לא יברך כל אחד מהנוכחים בעצמו, אלא יברך אחד מהם ויוציא את כולם ידי חובתם, משום ש"ברוב עם הדרת מלך", אך יש הנוהגים שכל אחד מברך בפני עצמו. ומי שיצא כבר ידי ברכת "בורא מאורי האש" – טוב שלא יברך להוציא את מי שעדיין לא יצאו ידי חובתן, שלא להכנס לספק ברכה לבטלה.

נר שהודלק בשבת אפילו הדליקו גוי לצורך עצמו אין מברכים עליו, אלא אם כן הודלק לצורך חולה יהודי. אך נר שהיה דולק מערב שבת עד מוצאי שבת, מברכים עליו במוצאי-שבת, בתנאי שהודלקה בשביל להאיר בלבד, לפיכך אין מברכים על נר של בית-הכנסת, או נרות נשמה שלא נועדו להאיר. ונהוג לכבות את הנר מן היין הנשאר בכוס אחר שתיית המבדיל, וזאת בכדי שיהיה נראה לכל שלא הודלק נר זה אלא למצווה.

בנוסח הברכה על האש אומרים: "בורא מאורי האש", לשון המבטא ריבוי מאורות, ועל כן מצווה מן המובחר, לברך על אבוקה שיש בה מאורות הרבה. ונוהגים להבדיל על אבוקה מנרות של שעווה, ושני נרות המקורבים זה לזה עד שהשלהבות מתחברות – נחשבים כאבוקה, שהרי יש כאן ריבוי מאורות ביחד. וכן אם קלע שני נרות של שעווה זה על-גבי זה וחברם לנר אחד – דינם כאבוקה, אף אם אין אורותיהם מודבקים יחדיו, כיוון שהנם כגוף אחד. ואף כשמברך על נר אחד יברך "בורא מאורי האש", כיוון שהאש מורכבת מכמה גוונים.

בכדי לברך על האש, יש להביט בה מטווח ראיה, המאפשר את ההנאה ממנה, עד שיוכל להכיר לאורו בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת. כמו כן יש לראות את האש עצמה, ומי שעומד מן הצד ואינו רואה השלהבת, אף-על-פי שיכול ליהנות מאורה ולהכיר בין מטבע למטבע – אינו מברך עד שיוכל לראות את השלהבת.

לאחר ברכת האש נהוג להביט בציפורניים, ולוודא שיכול ליהנות לאור הנר, ולהכיר בין הציפורן לבשר. ומנהג הרבי להביט לאור האבוקה בציפורניים הכפופות לתוך כף היד כשהאצבעות מסתירות את האגודל, בשתי הידיים יחדיו, ולאחר מכן הופך את ידיו ופושט אצבעות שתי ידיו ומביט בהן יחד לאור האבוקה. כמה טעמים נאמרו על ההבטה בציפורניים דווקא, מפני שמסמלות סימן ברכה בכך שהן פרות ורבות לעולם. טעם נוסף לכך מפני שאדם הראשון קודם חטא עץ הדעת היה לבושו כולו ציפורן, אך לאחר החטא כשחטא ניטל ממנו ורק הציפורניים נותרו מלבוש זה, כך שההבטה בציפורניים כרוכה עם תזכורת חטא עץ הדעת, ומסיבה זו נהוג שנשים אינן מביטות בציפורניהן בברכת הנר.

על איסור אכילת שרצים נאמר: "וכל השרץ השורץ . . לא תאכלום כי שקץ הם", מן-הדין האיסור רק בחרק בגודל כזה שעין האדם יכולה לראותו אולם אם גודלו מאפשר לראותו, אלא שהוא נמצא במקום שקשה להבחין בו, כגון חרק ירוק על עלה ירוק, חרק זה אסור באכילה, ועל-כן צריך ללמוד היטב כיצד לאתרו ולהוציאו. יצוין שאף בעלים, ירקות ופירות הגדלים בגינה עשויים מאוד להמצאות חרקים, ומי שאיננו בקי באופני הבדיקה לא יאכלם; כמו כן יש להיזהר בבדיקתם של המאכלים המחייבים בדיקה, כנדרש על פי הנחיות הכשרות.

חרק שנפל לתבשיל או נמצא בפרי או ירק איננו בטל לעולם, על-אף שבדרך-כלל, איסור שהתערב במאכל, באופן שלא ניתן לזהותו, בטל כשיש במאכל פי שישים ממנו. אולם ישנם דברים שאינם בטלים לעולם מפאת חשיבותם או חומרתם. אחד מהם הוא כאשר האיסור הוא חרק שלם, המוגדר כ"בריה" ואינו בטל. אך אם ניתן לזהות את החרק ולהוציאו בשלימותו הכל מותר, ואין צריך פי שישים כנגד הטעם שנפלט מהחרק כיון שטעמו פגום.

מעבר לאיסור הדבור בלשון-הרע, הוזהרנו שלא לדבר דברים העשויים לגרור אחריהם לשון-הרע; ולמשל, האומר שאינו רוצה לספר מה אירע עם פלוני, וכן המספר בטובתו של חבירו בפני שונאיו, או אפילו בפני רבים (כיוון שיתכן שיש בהם אחד משונאיו), דברים אלו מכונים בשם "אבק לשון-הרע", שבכך גורם הוא ששונאו יספר בגנות חברו. יתר על כן, אפילו בפני אוהביו לא ירבה בהם יותר מדי, שמתוך שמספר במדותיו אי אפשר שלא יבא לידי גנותו. בספר התניא גדלה הזהירות מאיסור לשון-הרע, עד שכותב אדה"ז למעשה שאיסור לשון-הרע הוא לא רק בדיבור, אלא אף במחשבה.

מאכלים ה"מוחזקים בנגיעות", כלומר שרוב פעמים מצוי בהם נגיעות, אסורים באכילה עד שיבדקם שהנם נקיים. מאכל המחויב בדיקה אסור לטוחנו ללא בדיקה, ואם נטחן בטעות מותר המאכל כיוון שגם אם היה נגוע, הרי לאחר שנטחנו בטלים החרקים בשישים ומותר המאכל כולו. אך אסור לטחון את המאכל בכוונה תחלה בכדי להתירו, וכתבו הפוסקים שהטוחן מאכל במטרה להתירו נאסר המאכל על הטוחן או על מי שנטחן בעבורו; ובמאכל שדרכו להאכל ע"י טחינה ואין כוונה לבטל את האיסור יש פוסקים רבים שהתירו את טחינתו באם אין וודאות שיש בו נגיעות ונשטף כראוי. ומיני מאכלים שאין דרכם להתליע מעיקר הדין מותר לאוכלם ללא בדיקה. עם זאת ראוי להסתכל תמיד על כל מאכל לפני שאוכלים ממנו שאין בו נגיעות.

איסור לשון-הרע הוא אפילו כשנאמרו כבר הדברים בפני רבים, אם האומר הזהיר שלא לאמרו; ופוסק אדה"ז שדברים הגורמים נזק לחברו בגופו, או בממונו, או לצערו, או להפחידו, אסורים משום לשון-הרע גם אם אינם דברי גנאי. כמו כן איסור לשון-הרע חל בין אם אומר זאת בפני חברו ובין שלא בפניו, אלא שבפניו עובר אף על איסור הלבנת פני חברו. וכותב הרבי כמה-וכמה פעמים שאסור לאדם לדבר לשון-הרע אפילו על עצמו. על חשיבות הזהירות מלשון-הרע למדים מן הציווי לזכור את מעשה מרים, והובא להלכה שכשאומרים בברכת קריאת שמע של שחרית "להודות לך" יש לזכור שהפה נברא להודות לה', ולא לדבר לשון-הרע.

בירקות עלים כגון חסה מצויה מאוד הנגיעות, משום כך יש לצרוך רק את עלי החסה הגדלות בשיטת גידול ייחודית המלווה בפיקוח הלכתי, אולם אין די בכך משום שמצויים חרקים על העלים, ולכן ההנחיה היא להשרות את העלים הפרודים במי סבון למשך כ-3 דקות ולשטפם בזרם מים חזק. פעולה זו הנעשית על מנת להפריד את החרקים הדבוקים מהעלים, אסורה בשבת משום מלאכת "בורר", לכן יש להשרות את העלים קודם השבת. במידה ולא השרו אותן ועל גבי העלים לא נראים חרקים חיים, ניתן לשטוף את העלים במים וסבון תחת הברז ללא השרייתם. חרק הדבוק לעלה אסור להוציאו משום שזהו "בורר", ויש להוציאו יחד עם העלה.