הלכה יומית

בערב יום-הכיפורים נוהגים לקחת תרנגול לבן ולשחטו באשמורת-הבוקר, כמספר הנפשות שבבית, זכר לזכר ונקבה לנקבה, ולמעוברת שלושה: אחת בשבילה, וזכר ונקבה בשביל ספק הוולד. סדר הכפרות הוא: אומרים "בני-אדם" עד "מצאתי כופר" פעם אחת, ואחר-כך אומרים פעם אחת "זה חליפתי" עד "ולשלום", ובאמירת "זה חליפתי…" מסבבים שלוש פעמים את הכפרה מעל הראש, ושבים ואומרים "בני אדם…" ועושים כך שלוש פעמים. כך שבסך-הכול מסבבים תשע פעמים. ונהוג לפדות את התרנגול ולתת את שוויו לצדקה, והדבר עדיף מאשר לתת את התרנגול עצמו לעניים, בכדי לא לביישם.

סכום כסף שייחדוהו לצדקה ועדיין לא באו לידי העניים או למוסד הצדקה, יכול לתתם בהלוואה בין עבורו ובין לאדם אחר, ובלבד שיהיה נאמן, וינהג במעות אלו כבמעותיו שלו. ומיד כשיבואו עניים לפניו יפרע את ההלוואה ויתן להם את הצדקה, בכדי שלא יעבור על איסור "בל-תאחר". ואפילו אם הלווה את המעות לעני, ובאו עניים אחרים לפניו, צריך הלה לפרוע את חובו, כיוון שהוא נדר לצדקה, ולא להלוואה. אלא שאם אין באפשרות הלווה לפרוע חובו לקופת הצדקה, אין המלווה חייב לפרוע את חובו של הלה מכיסו הוא, אולם אם ידע מראש שלא ניתן לסמוך על הלווה שיפרע חובו, כיוון שנהג שלא כדין בכספי צדקה, יש אומרים שעליו לשלם מכיסו.

ערב יום-הכיפורים נחשב כיום-טוב, ומסיבה זו אין אומרים בו תחנון ואבינו-מלכנו. כמו כן אין אומרים בו "מזמור-לתודה", משום שמזמור זה מכוון כנגד קרבן התודה שהיה קרב בבית-המקדש, וכיוון שבערב יום-הכיפורים לא היו מקריבים אותו, לכן אין אומרים מזמור זה בערב יום-הכיפורים. לאחר תפלת שחרית נהוג לבקש לעקאח (עוגת דבש) ואף לאכול ממנו, שאם חלילה נגזר על האדם להזדקק במשך השנה לידי מתנת בשר-ודם, יפטר בכך שפשט את ידו לקבל את הלעקאח. ונהוג בערב יום-הכיפורים להרבות בנתינת הצדקה ובייחוד קודם תפלת המנחה.

נאמר: "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", והזהירו חכמים בחובת זכירת התורה ואיסור שכחתה, שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור. ולדעת אדמו"ר הזקן האיסור הוא לא רק מחמת שיכול להיכשל, אלא בעצם השכחה, מסיבה זו גם כעת, שנכתבה תורה שבעל פה, וניתן לעיין ולהיזכר במה ששכח, "אין זה מועיל כלום", כי הלאו הוא בעצם השכחה.

על יום-הכיפורים נאמר: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש". ודרשו חז"ל שכוונת התורה היא "שתאכלו ותשתו בתשיעי כדי שתוכלו להתענות בעשירי", בערב יום-הכיפורים טובלים את פרוסת "המוציא" בדבש. ונהוג להזמין עניים הגונים לסעודות ערב יום-הכיפורים ובפרט לסעודה המפסקת. ומצווה לאכול דגים בסעודת הבוקר, ואין אוכלים דברים המחממים את הגוף כגון ביצים ושום, וחלב וחמאה ניתן לאכול רק בסעודת הבוקר. ובכל היום כולו אין אוכלים דברים הקשים לעיכול כגון בשר בהמה, אלא דברים הקלים כגון עופות; ונוהגים לאכול "קרעפכין" (כיסני-בצק ממולאים בבשר).

על דברי תורה נאמר: "ושננתם" ודרשו חכמים: "שיהיו דברי תורה שנונים ומחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם . . אלא אמור לו מיד", ואמרו חז"ל: "כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר". ולכן יש לחזור תמיד על דברי התורה אותם למדים. ובלמוד הלכה למעשה יש להשקיע בשינון ובחזרה גם אם ריבוי החזרה גורם לו להתקדם בידיעותיו באיטיות, אלא שעליו להפיק את המרב לפחות, בהלכות מעשיות.

בערב יום-הכיפורים קודם תפלת המנחה נוהגים ללקות באמצעות רצועה של עגל, ונהוג שהנלקה מוטה כשאחוריו לדרום ופניו לצפון, ובכל הלקאה אומרים המלקה והנלקה תיבת אחת מן הפסוק "והוא-רחום" ג' פעמים, סה"כ 39 מלקות. הכנה נוספת ליום-הכיפורים היא הטבילה, כשם שגר המתגייר חייב טבילה, כך בערב יום-הכיפורים טובלים לשם תשובה, וכן להיטהר לקראת היום הקדוש. ונהוג שבערב יום-הכיפורים טובלים שלוש פעמים: בבוקר, וכן לאחר המלקות קודם תפלת המנחה, ונהוג לטבול אף לאחר הסעודה המפסקת בכדי להיכנס ליום הקדוש בטהרה.

מצווה להדליק נרות לכבוד יום-הכיפורים כדרך שמדליקים לכבוד שבת, משום כבוד היום, ובברכה. נשים נוהגות לקבל את קדושת היום בהדלקת הנרות, ומברכות "שהחיינו" על יום-הכיפורים ולכן לא יברכו בבית הכנסת "שהחיינו". וכיוון שקבלו על עצמן קדושת היום, אסורות הן במלאכה ובכל שאר איסורי יום-הכיפורים. מעבר לכך נהוג שכל איש נשוי מדליק נר בבית-הכנסת הנקרא "נר החיים"; ובנוסף לכך מדליקים נר לנשמות שאף הם נידונים ביוה"כ. לפני כניסת יום-הכיפורים קודם ההליכה לבית-הכנסת, נהוג שהאב מברך את בניו ובנותיו ב"ברכת הבנים", כיוון שאז מאירה כבר קדושת היום ושערי רחמים נפתחים.

על יום הכיפורים נאמר: "שבת שבתון הוא לכם ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם", ואף שהתענית היא בעשירי בתשרי נאמר שהצום חל "בתשעה", ומכך למדו חכמים שיש להוסיף מחול על הקודש, ולקבל את יום הכיפורים מבעוד יום, כמו כן ביציאת יום הכיפורים צריך להוסיף מחול על הקודש, שכן נאמר: "מערב עד ערב", הרי שיש להמשיך את קדושת היום עד הערב. וממה שנאמר "תשבתו שבתכם" למדו חכמים שיש לנהוג כך אף ביתר המועדים ובשבתות; מצווה זו של "תוספת-שבת" הינה חובה ואף נשים מחויבות במצווה זו.

זמן "תוספת-שבת" אין לו שיעור, ומקיים מצווה זו ע"י שמקבל את השבת זמן מה קודם שקיעת החמה ובכך מוסיף הוא מחול על הקודש. תוספת זו חייבת להיות קודם השקיעה, כיוון שלאחר שקיעה עשיית מלאכה אסורה גם ללא קבלת השבת כיוון שזמן זה הוא ספק לילה. וכתבו הפוסקים בדעת אדה"ז שהזמן המינימלי למצוות קבלת שבת, הוא ארבע דקות קודם השקיעה, ויש הסוברים שהזמן המינימלי הוא כ2 דקות. הזמן המוקדם ביותר לקבלת "תוספת-שבת" הוא מפלג המנחה שהוא שעה ורבע זמניות קודם השקיעה.

משעת קבלת "תוספת-שבת" אסור לעשות מלאכה, ורק דברים שהתירו לעשות בבין השמשות הותרו לאחר קבלת "תוספת-שבת" (אם עדיין לא התפלל ערבית). ולמשל בשעת הדחק התירו להפריש חלה בארץ ישראל כשלא הופרשה קודם לכן (כאשר אין לו חלות אחרות), וכן התירו לומר לגוי לעשות מלאכות מסוימות אף שבשבת אסור לומר לגוי לעשות מלאכה, בזמן "תוספת-שבת" (גם אם התפלל כבר ערבית) התירו באופנים מסוימים, כגון לומר לו להדליק נר של יארציי"ט. מי שענה "ברכו" או התפלל ערבית של ליל שבת, גם אם זה היה לפני השקיעה נחשב שקיבל עליו את השבת, ואסור בכל איסורי שבת.

מי שקיבל שבת מוקדם כשעדיין לא נכנסה השבת, או מי שעדיין לא הבדיל בצאת השבת, מותר לו לומר שיעשו עבורו מלאכה, ומותר אף לבקש מיהודי שיעשה עבורו את אותה המלאכה, כיוון שבקבלת "תוספת-שבת" קודם זמנה קיבל על עצמו רק איסורים התלויים ונעשים בגופו, ולא איסורים שחוץ לגופו ולכן מותר שאחר יעשה עבורו את המלאכה.