הלכה יומית

לאחר אמירת הפסוקים מוליך הש"ץ את הס"ת אל שולחן הקריאה, דרך צד ימין שלו. ויאחז הס"ת כך שפני הס"ת יהיו כלפי הקהל. בשעה שמוליכים את הס"ת אל שולחן הקריאה – חייבים כל הקהל לעמוד, ואפילו השומע את קולו של הנושא ספר תורה, אף על פי שאינו רואה אותו, חייב לעמוד, ואסור להפנות את הגב אל ספר התורה . אין להסיר את ה"כתר" מהספר תורה, לפני שמעלים את הס"ת על הבימה שעליה ניצב שולחן הקריאה.

בעת הולכת ספר התורה נוהגים להביט לעבר הס"ת לאורך הדרך אל שולחן הקריאה, וכן לנשקו. עם זאת לא יוליך הש"ץ את הספר תורה למקומות שונים בבית הכנסת ויאריך את דרכו כדי שינשקו הקהל את הס"ת – אלא ילך כדרכו לכיוון שולחן הקריאה, וכל אחד ישתדל להתקרב לשם על מנת לנשק את הס"ת. ובמיוחד מחנכים את הילדים לנשק את הס"ת. הרב המגיד אמר: הלואי היו נושקים הס"ת באותה האהבה, שהיה הבעש"ט מנשק את הילדים בהולכתם אל ה"חדר". וכן אמר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב שאדם שיהיו לו במשך שבעים שנה בני חיי ומזוני רוויחי עם ארמונות והיכלות, אין לדבר כל ערך לגבי הזכות שיש לו בנשיקה אחת בספר תורה.

כיוון שאמירת "ואני תפלתי" נתקנה כשבח על כך שישראל אינם כיתר האומות – שאף לאחר סעודה ומשתה מתאספים לשמוע תורה לכן הנהיגו לומר זאת בתפלת מנחה של שבת לפני קריאת התורה, בה היו הכל מתאספים לשמוע את התורה. בעת אמירת "ואני תפלתי" נוהגים לעמוד. ציבור שאין להם ספר תורה, יאמרו "ואני תפלתי" מיד אחרי "ובא לציון" (בלי קדיש ביניהם), ולאחר מכן יאמר הש"ץ חצי קדיש, ויתחילו תפלת לחש.

עזרא תיקן, שבכל שבת במנחה יקראו לשלושה אנשים לספר התורה – עשרה פסוקים או יותר מפרשת שבוע הבא, טעם התקנה הוא מפני שהמתעסקים בסחורה כל ימות השבוע, אינם באים לשמוע קריאת התורה בשני וחמישי, לפיכך תיקן בשבילם קריאה יתירה בשבת במנחה, שהם פנויים ויבואו לשמוע. אפילו אם חל יום-טוב להיות בשבת, קוראים בפרשת שבוע הבא, ולא בפרשת יום-טוב – שאין עניין ליום-טוב כלל לקריאת התורה במנחה, שהרי אלמלא שבת אין קריאת התורה ביום-טוב במנחה.

מנהגנו להתחיל לומר חצי קדיש קרוב לסוף הגלילה, ולמהר בגלילה, אמירת "יהללו" ובכניסה לארון הקודש – ובמקביל להאריך במתינות באמירת החצי קדיש, באופן שיסיימו את אמירת הקדיש אחר הכניסה ויאריך מעט יותר כדי שלא יצטרך מכניס הס"ת להיכל, לעבור בד' אמות של המתפללים, ועל כל פנים להסמיכו לתפילה ככל האפשר. אם אירע וסיים את הקדיש לפני כן, לא יתחילו מיד שמונה עשרה (העומדים בדרך לארון הקודש), אלא רק אחר סיום הכנסת הס"ת לארון הקודש.

נוהגים לומר שלשה פסוקי "צדקתך", והם משמשים כעין "צדוק הדין" על שלשה צדיקים שנפטרו בשעה זו: יוסף משה ודוד. אולם בכל יום שאין אומרים בו תחנון כשחל בחול – כשחל בשבת אין אומרים "צדקתך". עם זאת, בשבת מברכים אומרים "צדקתך" (אלא אם כן הוא ערב ראש חודש, או מועד אחר שאין אומרים בו תחנון כשחל בחול, או שיש חתן בבית הכנסת).

נוהגים לומר פרקי אבות בשבתות שבין פסח לשבועות אחרי תפילת מנחה, פרק אחד בכל שבת. וכותב אדה"ז שיש נוהגים כך כל שבתות הקיץ, וכך מנהגנו. לפני הפרק אומרים את המשנה "כל ישראל", ולאחריו את המשנה "רבי חנניא בן עקשיא". כדאי ונכון ביותר, שכל אחד ואחד יקבל על עצמו שנוסף על אמירת פרקי אבות בכל שבת משבתות הקיץ – יוסיף וילמד בעיון משנה אחת (לכל הפחות) עם הפירושים של מפרשי המשנה, כל אחד לפי מדתו.

אמרו חכמים: "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום", תקנה זו נתקנה ע"י דוד המלך ע"ה לאחר שבכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ר"ל ולא היו יודעים על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן מאה ברכות בכל יום ורמוז הדבר במה שנאמר עליו "נאום הגבר הוקם על" – "על" בגימטריא ק', וסמך לדבר מן האמור "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך" – "אל תקרי מה אלא מאה", וכתב רבינו 'בעל הטורים' בדרך רמז ש"יש בפסוק ק' אותיות", ומביא עוד רמזים בזה. והן מאה ברכות שהן ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזכרו תמיד על ידי הברכות שמברך תמיד.

בתפלת המנחה של שבת לאחר "אשרי" אומרים "ובא לציון", במקום קדושת ובא לציון הנאמרת בכל יום בבוקר, מפני שבשבת ויום-טוב שמאריכים בתפילת שחרית ומוסף, הניחוהו עד המנחה. ותקנו לומר במנחת השבת לפני קריאת התורה את הפסוק "ואני תפלתי", מפני שקודם פסוק זה נאמר: "ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר", ודרשו חכמים שאמר דוד לפני ה' "רבונו של עולם אין אומה זו כשאר אומות העולם – אומות העולם כשהם שותים ומשתכרים הולכין ופוחזין, ואנו לא כן אלא אף על פי ששתינו ואני תפלתי לך ה'".

מי שנזכר שלא אמר "רצה" אחרי שכבר התחיל ברכת הטוב והמטיב, ואפילו אם לא אמר אלא את המלה "ברוך" בלבד – אינו יכול לומר את הברכה "אשר נתן". ועל כן בסעודה ראשונה ושניה צריך לחזור לראש ברכת המזון ולהשלים את אמירת "רצה" במלואה. ואילו בסעודה שלישית (במקרה שאכל פת) אינו חוזר, ואינו משלים את הזכרת השבת.

נוהגים שבליל שבת מְזַמֵּן בעל הבית דוקא. וביום השבת מכבד מישהו אחר לְזַמֵּן, או מזמן בעצמו. שלושה שאכלו יחד בשבת או ביום טוב וזימנו, ושכחו לומר "רצה" או "יעלה ויבא" (ולא נזכרו עד שהתחילו ברכת "הטוב והמטיב") – אף על פי שכל אחד מהם מחוייב לחזור לראש ברכת המזון, יברכו כל אחד לעצמו ולא יזמנו שוב. כיוון שכבר יצאו ידי חובת הזימון.

כשמעלים אדם לתורה, יש לקרוא לו – בשמו ובשם אביו (פלוני בן פלוני), ונוהגים לקרוא לו כך אף על פי שהוא כבר עומד ליד שולחן הקריאה. כשקוראים לגר צדק לעלות לתורה, אומרים את שמו "בן אברהם". מי שאינו יודע את שם אביו – קוראים לו בשם אבי אמו. ואם גם זה אינו ידוע אומרים "בן אברהם", כמו לגר. ובפרשת בחוקותי ובפרשת תבוא, לקריאת התוכחה עולה הבעל קורא מעצמו, מבלי שיקראוהו בשמו.