הלכה יומית

מצווה להדליק נרות לכבוד יום-הכיפורים כדרך שמדליקים לכבוד שבת, משום כבוד היום, ובברכה. נשים נוהגות לקבל את קדושת היום בהדלקת הנרות, ומברכות "שהחיינו" על יום-הכיפורים ולכן לא יברכו בבית הכנסת "שהחיינו". וכיוון שקבלו על עצמן קדושת היום, אסורות הן במלאכה ובכל שאר איסורי יום-הכיפורים. מעבר לכך נהוג שכל איש נשוי מדליק נר בבית-הכנסת הנקרא "נר החיים"; ובנוסף לכך מדליקים נר לנשמות שאף הם נידונים ביוה"כ. לפני כניסת יום-הכיפורים קודם ההליכה לבית-הכנסת, נהוג שהאב מברך את בניו ובנותיו ב"ברכת הבנים", כיוון שאז מאירה כבר קדושת היום ושערי רחמים נפתחים.

על יום הכיפורים נאמר: "שבת שבתון הוא לכם ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם", ואף שהתענית היא בעשירי בתשרי נאמר שהצום חל "בתשעה", ומכך למדו חכמים שיש להוסיף מחול על הקודש, ולקבל את יום הכיפורים מבעוד יום, כמו כן ביציאת יום הכיפורים צריך להוסיף מחול על הקודש, שכן נאמר: "מערב עד ערב", הרי שיש להמשיך את קדושת היום עד הערב. וממה שנאמר "תשבתו שבתכם" למדו חכמים שיש לנהוג כך אף ביתר המועדים ובשבתות; מצווה זו של "תוספת-שבת" הינה חובה ואף נשים מחויבות במצווה זו.

זמן "תוספת-שבת" אין לו שיעור, ומקיים מצווה זו ע"י שמקבל את השבת זמן מה קודם שקיעת החמה ובכך מוסיף הוא מחול על הקודש. תוספת זו חייבת להיות קודם השקיעה, כיוון שלאחר שקיעה עשיית מלאכה אסורה גם ללא קבלת השבת כיוון שזמן זה הוא ספק לילה. וכתבו הפוסקים בדעת אדה"ז שהזמן המינימלי למצוות קבלת שבת, הוא ארבע דקות קודם השקיעה, ויש הסוברים שהזמן המינימלי הוא כ2 דקות. הזמן המוקדם ביותר לקבלת "תוספת-שבת" הוא מפלג המנחה שהוא שעה ורבע זמניות קודם השקיעה.

משעת קבלת "תוספת-שבת" אסור לעשות מלאכה, ורק דברים שהתירו לעשות בבין השמשות הותרו לאחר קבלת "תוספת-שבת" (אם עדיין לא התפלל ערבית). ולמשל בשעת הדחק התירו להפריש חלה בארץ ישראל כשלא הופרשה קודם לכן (כאשר אין לו חלות אחרות), וכן התירו לומר לגוי לעשות מלאכות מסוימות אף שבשבת אסור לומר לגוי לעשות מלאכה, בזמן "תוספת-שבת" (גם אם התפלל כבר ערבית) התירו באופנים מסוימים, כגון לומר לו להדליק נר של יארציי"ט. מי שענה "ברכו" או התפלל ערבית של ליל שבת, גם אם זה היה לפני השקיעה נחשב שקיבל עליו את השבת, ואסור בכל איסורי שבת.

מי שקיבל שבת מוקדם כשעדיין לא נכנסה השבת, או מי שעדיין לא הבדיל בצאת השבת, מותר לו לומר שיעשו עבורו מלאכה, ומותר אף לבקש מיהודי שיעשה עבורו את אותה המלאכה, כיוון שבקבלת "תוספת-שבת" קודם זמנה קיבל על עצמו רק איסורים התלויים ונעשים בגופו, ולא איסורים שחוץ לגופו ולכן מותר שאחר יעשה עבורו את המלאכה.

מעיקר-הדין הרואה ספר-תורה כשמוליכים אותו והרואה נמצא באותה הרשות חייב לעמוד. וכשספר-התורה נמצא במקומו המיועד לו, כגון בארון-הקודש או על בימת הקריאה וכדומה אין חיוב לעמוד מפניו. ולגבי העמידה בעת-פתיחת הארון, בסליחות וכדומה, כתבו הפוסקים שמצד הדין אין חובה לעמוד כיוון שהוא בתוך הארון. עם-זאת כתבו הפוסקים שכיוון שדרכו של הארון להיות סגור, לכן כשפותחים אותו ראוי לעמוד דרך כבוד; ומי שקשה לו עקב חולשה רשאי לשבת. ובפתיחת הארון בר"ה וביוה"כ בעת הפיוטים, לא נעמד הרבי בכל הפיוטים בהם פותחים את הארון.

נהגו רבותינו נשיאינו להאריך ביותר בתפלת ערבית של ליל א' דראש-השנה, ואומר הרבי שמעין זה צריך להיות אצל החסידים. בתום תפלת העמידה של ליל ראש-השנה, אומרים מזמור "לה' הארץ ומלואה" כשארון-הקודש סגור, ואמרו רבותינו נשיאינו שבין הדברים המהווים "כלי" להשפעות הגשמיות על כל השנה, הוא מזמור זה הנאמר בכוונה עצומה. לאחר תפילת ערבית של ליל א' דראש-השנה, מברכים איש את רעהו בלשון יחיד: "לשנה טובה תכתב ותחתם", ולאחר חצות היום השני אין לאחל בלשון זה מפני שבשלב זה כבר מסתיימת הכתיבה של ראש-השנה.

למדו חכמים, שבפתיחת השנה אוכלים דברים מסוימים לסימן טוב, ולכן נוהגים שאת פרוסת "המוציא" טובלים בדבש (שלוש פעמים), ואחריה נוטלים חתיכה נוספת ומטבלים במלח שלוש פעמים. לאחר הטעימה מפרוסת המוציא, נוטלים תפוח מתוק, חותכים אותו לחלקים, וטובלים חלק אחד ממנו בדבש (שלוש פעמים), נוטלים ביד ימין ומברכים "העץ", ואחר הברכה קודם האכילה אומרים את ה"יהי-רצון". ברכת העץ היא על התפוח דווקא גם כשישנם תמרים או רימונים, שהם משבעת-המינים, ופוטרים בברכה זו אף את יתר הפירות שיוגשו במהלך הסעודה והורה הרבי שבליל ראש השנה יש לאכול מן הרימון כשיעור שלם; למנהגנו את יתר הדברים המוגשים לסימן טוב כגון רימון או ראש איל ודומיהם, אוכלים ללא אמירת "יהי-רצון".

בין מנהגי חודש-אלול שמנו הפוסקים, הוא מנהג אמירת מזמור "לדוד ה' אורי" בסיום תפלות שחרית ומנחה, החל מל' מנחם-אב (אדר"ח אלול) ועד מנחה של הושענא רבה. טעם אמירת מזמור זה הוא משום שמרומזים בו מועדי תשרי. ויש המנמקים את התחלת המזמור כבר מתחילת חודש-אלול, משום שבמזמור זה ישנם י"ג פעמים שמות ה', המרמזים על י"ג מידות הרחמים שמאירים החל מר"ח אלול. וכמה שיטות נאמרו אודות זמן אמירתו, ומנהגנו לאמרו בשחרית אחרי אמירת "שיר של יום", ובמנחה לפני "עלינו לשבח". אלא שכותב הרבי, שהמתפלל במקום שאומרים "לדוד ה'" לאחר "עלינו", יאמר "עלינו" עם הציבור ואחר כך יאמר "לדוד ה'".

בשל ההקפדה והזהירות בכל דבר הנעשה בראש-השנה, נמנעים ביותר מלדבר דברים בטלים אף בעת הסעודה, ובפרט בלילה הראשון. כמו כן נמנעים מלאכול דברים מסוימים, ולכן כתבו הפוסקים להימנע מלבשל את הדגים בחומץ, וכן נוהגים שלא לאכול חריף בראש השנה. כמו כן כתבו שראוי להימנע מאכילת אגוזים ולוזים, מפני ש"אגוז" בגימטריא "חט(א)". ואף משום שטבעם של האגוזים, להרבות רוק וליחה המפריעה בתפילה ובתקיעות. ועל-פי-זה, יש שנהגו להימנע אף מאכילת פיסטוקים, שקדים, ובוטנים, אך גרעיני חומוס "ארבעס" אוכלים, אולם ניתן לערב אגוזים בעוגה או בתבשיל כשאין טעמם ניכר כל-כך, אך גם בזה יש רבים שהורו להחמיר.

מעיקר הדין יש לבדוק את התפילין והמזוזות פעמיים בשבע שנים, אלא שבדורנו עורר הרבי בהזדמנויות שונות על חשיבות בדיקתן לכל הפחות פעם בשנה; ואנשי מעשה נוהגים לבדקם בחודש-אלול באם לא נבדקו במהלך השנה האחרונה, והורה הרבי שנכון ביותר שכל אחד ואחד ישתדל לפרסם זאת.

תקנו חכמים, להזכיר בברכת המזון את קדושת היום. ואם לא הזכיר את קדושת היום בברכת-המזון, בשבתות וימים טובים, חוזר ומברך, מפני שיש בהם חובה לאכול סעודה עם לחם, אולם בימים שאין בהם חובה לאכול סעודה עם לחם, כיוון שאין הכרח שמצד קדושת היום יברך ברכת-המזון, אינו חוזר. ולגבי סעודות ראש-השנה ביום, כיון שישנה דעה שאין מחויבים באכילה אלא ניתן לצום בו (אף שאין דעה זו עיקרית), אם שכח "יעלה-ויבוא" אינו חוזר ש"ספק ברכות להקל"; אבל בלילי ר"ה שחייבים לאכול בהם פת, אם שכח חוזר לראש הברכה, ואם נזכר קודם שהתחיל "הטוב-והמטיב" אומר "ברוך . . אשר נתן ימים-טובים..".