הלכה יומית

עיסות העשויות בבלילה רכה ונאפות בתנור, כגון עוגות טורט וכדומה חייבות בהפרשת חלה לאחר אפייתן, אלא שעיסה שנילושה במי פירות וכדומה בלא מים כלל אין מברכים על ההפרשה. עיסה גדולה שנילושה מתוך כוונה לחלקה בעודה בצק לעיסות קטנות מהשיעור, ולתתם לכמה בתים בעודה בצק פטורה מן החלה, כי מאחר שהיא נילושה מראש כדי לחלקה, נחשבת העיסה כמחולקת. אבל אם היא נילושה כדי לחלק את המאפה לאחר אפייתו, העיסה חייבת בחלה.

שתי עיסות, שאין בכל אחת מהן שיעור, ובשתיהן יחד יש שיעור, ונגעו זו בזו ונדבקו, חייבות בחלה. כמו כן כשישנם מאפים שנאפו פחות משיעור חלה, ואחר כך הצטרפו לכלי אחד מפרישים מהם חלה, כל עוד ושתיהן של אדם אחד, או של שניים שאינם מקפידים על מניעת עירוב העיסות; אבל אם מקפידים, אין עיסותיהם מצטרפות. וכן הדין בעיסות משני מינים, כשאינו מקפיד שלא יתערבו, מטרפות העיסות, אך אם מקפיד עליהן, כגון שהאחת מקמח מלא והשנייה מקמח רגיל, או אחת מתוקה ואחת מלוחה, אינן מצטרפות.

חתיכה של הפרשת חלה שחזרה והתערבה בעיסה, יש לגשת לשלושה אנשים, כמו שמתירים נדרים, ולומר בפניהם שהפריש חלה ומתחרט הוא על כך ואילו ידע שיתערב לא היה מפריש, והם עונים שלוש פעמים "מותר לך", ואחר כך מפריש חלה פעם נוספת בלי ברכה. אלא שניתן לעשות זאת כל עוד לא אכלו ממה שנאפה, אך לאחר האכילה לא ניתן להתיר כיון שאז יצא שאכל טבל (שהוא יותר חמור).

נאמר בגמרא "כל הבשר אסור לבשל בחלב, חוץ מבשר דגים וחגבים". הרי שמעיקר-הדין אין בדבר איסור משום בישול בשר-בחלב; אלא, שכתב הבית-יוסף, שאין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה, וכך כתבו חלק מהפוסקים ובייחוד בקרב הספרדים. לעומתו כתב הרמ"א שלא נזהרים בכך. ויש מן הפוסקים שהוסיפו, שאף ההולכים לשיטת הבית-יוסף יכולים להקל, משום שזו טעות הדפוס שנפלה במקור. אך למעשה הורה הצ"צ שיש להימנע מאכילת דג עם חלב כמובא בבית-יוסף, ומותר להוסיף לחלב חמאה או שמנת, או לטגן דג בחמאה, וכך מותר הדג לאכילה עם חלב.

החל מראש חודש-אלול, מנהג ישראל לאחל ולברך איש לרעהו לקראת השנה החדשה, בברכת כתיבה וחתימה טובה. ולמעשה נוהגים להקדים ולברך ברכות אלו כבר מחמשה-עשר במנחם-אב. וכן נוהגים להוסיף איחולים אלו אף בכתיבת מכתבים.

חכמים הזהירו כמה דברים שאין לאכלם משום סכנה ומהם: "האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה .. שעבר עליהן הלילה". וכותב אדה"ז שגם היום יש לחוש ולהיזהר בכך גם כאשר הם סגורים בתוך בגד או כלי. והדרך הנכונה לאחסנם כשהם קלופים, להשאיר את ה"שיער" שבראשם או מעט מקליפתם. וכל החשש הוא כאשר הנם כמות שהם, אבל ניתן לערב אותם במאכל אחר; ודנו הפוסקים האחרונים לגבי שימוש באבקת וגבישי שום וכן בשום כתוש, ולמעשה כתבו שאם הם טהורים (ללא תוספת חומרים) יש להחמיר, ואם מעורב בהם חומרים אחרים (בכמות של לפחות עשירית מהרכיבים) ניתן להקל.

ימי חודש-אלול מסוגלים הם במיוחד לתשובה, שכן מצינו שבימים אלו התרצה ה' למחול לישראל על חטא העגל כך שארבעים הימים שמתחילת חודש-אלול ועד יום-הכיפורים הם הימים המסוגלים ביותר לתשובה ולחשבון נפש. משום כך בחודש-אלול צריך האדם לפשפש במעשיו ולתקן את כל הדורש תיקון בשנה החולפת. ובדורות האחרונים גילו לנו רבותינו נשיאינו שי"ב הימים מח"י אלול עד ראש-השנה, הם כנגד י"ב חדשי השנה, יום לחודש יום לחודש, והוסיף ע"כ הרבי וגילה שתאריכי החודש של אלול החל מ-א' אלול פועל על כל ימים אלו בשנה שחלפה, עד ליום כ"ט באלול שמתקן את כל ימי כ"ט ואף יום ל'.

אסרו חכמים שתיית "משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה .. בכלי מתכות" משום סכנה. והוסיף אדה"ז וכתב בסוגריים שבשו"ע: "ואין צריך לומר מים עצמן". כלומר שאיסור זה, חל אף על מים רגילים ששהו לילה בכלי מתכת. ואכן בידי רבותינו-נשיאנו השתמר מנהג זה ואף אנשי מעשה נהגו להחמיר בכך. אולם למעשה, מיישב הרבי את המנהג הרווח שהיה בירושלים ששתו מתוך הבארות שהיו בתוך האדמה בכלי מתכות, מכמה טעמים. ראשית הוספת אדה"ז באה בסוגריים כלומר ישנו ספק בדין זה. שנית, הבארות בתוך האדמה (ואולי אפ"ל כך גם לגבי מיחמים שמחוברים לחשמל) וכלי מחובר לכמה עניינים בטל מתורת "כלי", ולכן אינם ככלי מתכות, והעיקר שכבר "דשו-רבים" בכך, כלומר שפשט המנהג להקל ורואים שלא נגרם נזק מכך, ושומר פתאים ה'. יתר על כן הרבי עצמו בשבת היה שותה חמין ממים 'שלנו'.

בחודש-אלול יש להוסיף בלימוד התורה כמרומז בפסוק אודות ערי-המקלט: "אנה לידו ושמתי לך" שהוא ראשי תיבות "אלול" שכן התורה אף היא משמשת כ"מקלט", ומגינה על האדם. וכן יש להוסיף בגמילות החסדים, בחודש-אלול כמרומז בפסוק שראשי התיבות שלו – "אלול": "איש לרעהו ומתנות לאביונים". כמו כן יש להתחזק בעבודת התפילה המרומזת בפסוק שראשי התיבות שלו הם אלול: "אני לדודי ודודי לי", שהרי תפילה היא ההתקשרות בין האדם לקב"ה, מתוך אהבת ה'. בכלל הוספה בתורה נהגו להוסיף באמירת תהילים, ובייחוד בפרקי התהילים שנמסר לנו בדורות האחרונים מהבעש"ט ששמע ממורו, לומר החל מיום ב' של ראש-חודש אלול שלושה פרקים ביום, וביום-הכיפורים אומרים שלושים ושישה פרקים, כך שמסיימים את ספר-התהילים אחר נעילה.

נאמר: "..קָנֹה מיד עמיתך". ודרשו חכמים: "באת לקנות, קנה מישראל חברך". מסיבה זו כמו בכל עסקה, כך גם בבחירת נהג או חברת נסיעה, יש להעדיף את היהודיים דווקא, כל עוד והמחיר, השירות וטיב הנסיעה שווים; במידה והמחירים אצל הגוי זולים יותר, ואין בכוונת הגוי לרושש את היהודי, דנו הפוסקים עד כמה צריך לשלם כדי להעדיף את הנסיעה עם יהודי; יש שכתבו שעד כדי הפסד של "שתות"–הפרש של כ-16.5 אחוז מהמחיר שמציע הגוי, יעדיף את היהודי, ויש שכתבו עד חומש מהמחיר; אך ביותר מכך רשאי לנסוע עם הגוי.

אמרו חכמים "לעולם יצא אדם בכי-טוב" כלומר שיש להשתדל להעדיף לצאת לדרך באור-יום, וכתבו הפוסקים שהדברים נאמרו אמנם כעצה טובה ולכן ראוי לקיימם אך בעת הצורך מותר אף לצאת בלילה, ובפרט יש להקל כשהדרך נוחה ומוכרת עבורו. והורה הרבי שבנסיעות מעיר לעיר בלילה, יעמדו לנוח בכל שעה למשך זמן מה (לערך 10 דקות). כשיוצא לדרך בערב-שבת יש לחשב מראש את זמן הנסיעה עם העיכובים האפשריים שעלולים להתרחש בנסיעתו, בכדי לוודא שיגיע למחוז-חפצו בזמן שיאפשר לו להתארגן כראוי לשבת.

ההולך או הנוסע מחוץ לעיר בדרך שארכה 'פרסה' כ-4 ק"מ, או בדרך מסוכנת הפחותה מכך עליו לומר את תפלת-הדרך. מעיקר-הדין ניתן לומר תפילת-הדרך אפילו תוך כדי הליכה, אך באם מסתדר עדיף לומר את תפלת-הדרך בעמידה. וכתבו האחרונים שבנסיעה באוטובוס עדיף לומר את תפלת-הדרך בעמידה, באם הדבר מתאפשר בבטחה. והנוסע ברכב פרטי, ראוי שיעצור את הרכב בתחנה או בחנייה זמנית, וייצא ממנו לאמירת תפלת-הדרך כשאין בכך סיכון, וכך נהג הרבי כמה פעמים, אלא שאם ממהר והעיכוב בעצירה יזומה עשוי להטריד את כוונתו, מוטב שיברך מבלי לעצור.