הלכה יומית

היות וקידוש הלבנה נעשה מתוך שמחה, נהוג שלא לעשותו בתשעת הימים עד לאחר תשעה-באב. ודנו הפוסקים האם ניתן לעשותו במוצאי תשעה-באב, שכן האבלות כוללת אף את י' באב. ולמעשה נהוג שמיד במוצאי תשעה-באב מקדשים את הלבנה, והשנה במוצאי הצום – י' אב, והוסיפו טעמים לכך, היות ושמחים אז על לידת משיח בתשעה-באב, וגם כעין נחמה, שנזכה לקבלת פני משיח בן דוד. אלא שנהוג ליטול ידיים, לרחוץ פנים ולנעול נעליים (ולטעום משהו) לפני-כן. ולגבי שירה בקידוש-הלבנה שבמוצאי תשעה-באב, יש שהקלו בזה, ובקביעות כמו השנה ודאי ניתן להקל.

על אף המאורעות שפקדו את עמנו החל מי"ז-בתמוז, עם-זאת לא מצינו בגמרא תקנות מיוחדות לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות עד לראש-חודש מנחם-אב. עם-זאת מצינו בדברי הגאונים והראשונים מנהגי אבלות שנהגו בהם ישראל החל מי"ז-בתמוז. והיו אף שציינו שימים אלו הנם שלושת השבועות בהם התענה דניאל על אריכות הגלות ובטול בניין בית-המקדש, כאמור: "אני דניאל הייתי מתאבל . . לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי עד מלאות שלושת שבועים ימים". כך שישנו מקור קדום למנהגי האבלות החל מי"ז-בתמוז.

בדורנו עורר הרבי על חשיבות הלמוד בימי בין המצרים בחלקי התורה העוסקים בגאולה ובבנין בית-המקדש. כמו כן הורה הרבי אף להרבות בימים אלה בהתחזקות באהבת ישראל, וכן במתן צדקה והוספה בלימוד התורה בכלל ובפרט בפנימיות התורה ובלימוד הלכות תשעת הימים, בכדי להחיש את היעוד: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". וכן להרבות בשמחה באופן המותר בימים אלו. והחל מראש-חודש מנחם-אב עד תשעה במנחם-אב עורר הרבי על עריכת "סיומים" על מסכתות בש"ס (וכן בי' אב באופן המותר עד ט"ו באב), כדי להרבות בשמחה על-פי התורה.

כחלק מדיני האבלות על החורבן תקנו חכמים שלא להסתפר ב"שבוע שחל בו תשעה-באב", אלא שלמעשה נוהגים אנו כדעת הפוסקים האוסרים להסתפר בכל שלושת השבועות, כמו כן נוהגים שלא לערוך ריקודים ומחולות מי"ז-בתמוז ועד תשעה-באב. וכן נוהגים שלא לישא אשה בימים אלו, מפני שראוי שהנישואין יערכו בסימן-טוב, ובימים אלו אין סימן-טוב, ועוד משום שלא יהיה נראה שאינו מתאבל על ירושלים; אולם מותר לעשות שידוכים בימים אלו, "שמא יקדימנו אחר".

נאמר: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", והוסיפו חכמים ואמרו כי "חמירא סכנתא מאיסורא", כלומר חמורה הסכנה מן האיסור עד שאפילו במקרים שהקלו הפוסקים באיסורים, הרי שבדבר סכנה מחמירים. והרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת-נפשות. וכתבו הפוסקים שאין חילוק בין אם הסכנה היא טבעית או סגולית, ולכן יש להיזהר מכל הדברים שעשייתם או אכילתם מסוכנת.

אמרו חכמים כי השורף ציפורניים – חסיד, קוברן – צדיק, זורקן – רשע, שמא תעבור עליהן אשה מעוברת ותפיל ולדה. ומנהג כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לערב קיסם עם הציפורניים קודם שריפתן. ומנהג הרבי להשליך הציפורניים לאסלה. ומעיקר הדין מותר להשליך את הציפורניים במקום שאין נשים מצויות לעבור שם, ואין לחוש שמא יכבדו אותו מקום וישליכו הציפורניים החוצה, ותעבור עליהן אשה מעוברת – לפי שאינן מזיקות אלא כשהן באותו מקום שזרקן שם כשנטלן מהאצבעות, אבל לא כשפינה אותן משם למקום אחר, ולפי זה המליצו הפוסקים שכשנופלים ציפורניים בבית תוך כדי גזיזתן ואיננן נראות, יש לטאטא את הרצפה ועל ידי כך לא יזקיקו כשישנו את מקומם.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך", ודרשו חכמים: "שלא יהא מלבושך בשבת כמלבושך של חול" שכן הלבוש נקרא "כבוד", מפני שהוא מכבד את האדם, ובבוא השבת יש להחליף את הלבוש בנאה יותר, ויש המקפידים בשבת שלא ללבוש כלל בגדים השייכים לחול. וגדולי החכמים היו לובשים את בגדי השבת בשמחה כיוצאים להקביל פני המלך. וטוב ללבוש בגדי שבת מיד אחרי הרחיצה, ולכן טוב לרחוץ סמוך לערב וללבוש בגדי שבת מיד – כדי שילבש אותם סמוך לכניסת השבת ויהיה ניכר שבשביל כבוד השבת הוא לובשם, וראוי אף לייחד טלית עבור השבת. וחסידים נוהגים ללבוש בשבת ויו"ט בגדים העשויים ממשי. כמו כן, מעבר לכבוד שמייצגים בגדי השבת, שינוי הלבוש מדרך החול יש בו אף משום תזכורת שהיום שבת ולא יבוא לחללו.

נאמר: "כבד את אביך ואת אמך". והגדירו חכמים את מצוות כיבוד אב ואם – שחייב אדם לסייע לאביו ולאמו בכל מה שיצטרכו ופרטו חכמים: "מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה (ומנעיל), מכניס ומוציא", וביארו הראשונים שדוגמאות אלו הם בדווקא, כיון שמצוות כבוד הוא בדברים שהם צורך גופו וקיומו של ההורה. אבל יש שכתבו שאלו דוגמאות מועטות שנקטו חז"ל, אולם למעשה חיובו של הבן הוא, לסייע בכל דבר שיש להם צורך בו ומבקשים ממנו.

אב המבקש מבנו דבר המסוכן עבורו, אין הבן חייב לשמוע בקולו אך דבר שסיכויי הסתכנות ממנו קלושים, עליו לשמוע בקול אביו. ודנו הפוסקים, כיצד ינהג הבן כאשר הוריו צריכים לקבל טיפול שיש בו ייסורים ל"ע ומסרבים לקבלו, האם עליו לאלצם לעבור את הטיפול. ויש מן הפוסקים שכתבו לחלק: כאשר הטיפול מציל חיים, יש לעשות את הטיפול בעל כרחם ללא שהות. אולם כאשר הטיפול אינו בהול כל-כך, יש להשתדל שאדם אחר יאלצם לקבלו. אך כשמצבם אינו מוגדר כמסוכן, והטיפול רק ישפר את איכות חייהם, יש לשמוע בקול ההורים ולא יאלצם לעבור את הטיפול הכרוך בייסורים.

אודות מצוות מורא אב אמרו חכמים: "ולא מכריעו", כלומר, אם היה אביו וחכם אחר חלוקים והאב מסופק באמיתות דבריו, לא יכריע הבן בפני אביו בין הצדדים, כיוון שמראה בכך שהינו יודע יותר מאביו. וחידדו הפוסקים את חומרת האיסור וכתבו, שלא רק במקרה שסותר דברי אביו ומכריע כחברו הדבר אסור, אלא אפילו כשהבן מצדד לשיטת אביו ומחזק את דבריו באומרו: "נראין דברי אבא", קיים האיסור משום שגם בכך מראה שיודע יותר מאביו עד שאביו צריך את הסכמתו ולכן הדבר אסור; וכשהאב ביקש לשמוע את חוות-דעתו של בנו, מותר הדבר בתנאי שיענה בצורה מכובדת.

דנו הפוסקים האם מותר לבן להעיר את הוריו, כשיודע שההורים עצמם ישמחו בכך שיעירם. ולמעשה כתבו שכשיודע בוודאות שרצון ההורים בכך, מותר לבן להקיץ את הוריו, ולדוגמא כאשר יודע הבן שהפסד הממון יצער את הוריו יותר ממה שיעירם משנתם. אך עדיף שגם במקרה זה ישתדל למצוא אדם אחר שיעיר את האב או את האם, ורק כשאין אפשרות אחרת, מותר לבן להעיר את הוריו.

בכלל מצוות מורא ההורים: אסור לבנים לשבת במקום המיוחד להוריהם, הן במקום המיוחד להם בבית, והן במקום הקבוע בבית הכנסת וכדומה. אבל במקום שאינו מיוחד רק להם, מותר לילדיהם לשבת בו שלא בנוכחות אביהם. כמו כן כחלק ממצוות המורא, אסור לבנים לקרוא להורים בשמם, ואף שלא בפניהם אסור להזכירם בשמם; כשיש לבן חבר ששמו כשם אביו, כאשר השם שגרתי, מותר לפנות אליו בשמו הרגיל, שלא בפני ההורה, כי ברור לכל שהוא מתכוון לחברו (ויש מתירים גם בפניו), ואם הוא שם נדיר אזי גם שלא בפני ההורה לא יפנה אל חבירו בשמו, אלא ישנה מעט.