הלכה יומית

ההולך או הנוסע מחוץ לעיר בדרך שארכה 'פרסה' כ-4 ק"מ, או בדרך מסוכנת הפחותה מכך עליו לומר את תפלת-הדרך. מעיקר-הדין ניתן לומר תפילת-הדרך אפילו תוך כדי הליכה, אך באם מסתדר עדיף לומר את תפלת-הדרך בעמידה. וכתבו האחרונים שבנסיעה באוטובוס עדיף לומר את תפלת-הדרך בעמידה, באם הדבר מתאפשר בבטחה. והנוסע ברכב פרטי, ראוי שיעצור את הרכב בתחנה או בחנייה זמנית, וייצא ממנו לאמירת תפלת-הדרך כשאין בכך סיכון, וכך נהג הרבי כמה פעמים, אלא שאם ממהר והעיכוב בעצירה יזומה עשוי להטריד את כוונתו, מוטב שיברך מבלי לעצור.

בעת הנסיעה יש להקפיד על דיני ייחוד (שלא יתייחד איש -מגיל-מצוות- עם בת מעל גיל 3, וכן שלא תתייחד בת -מבת-מצוה- עם בן מעל גיל 9); ועורר הרבי על הזהירות בכך ובפרט בדורנו שאפשר למצוא נהגות עבור בנות. אך בעת הצורך ניתן להקל, בתנאי שהנסיעה היא במקום מואר, כך שניתן לראות מבחוץ את הנעשה בתוך הרכב. ובמסלול הנסיעה ישנה תנועת רכבים או הולכי רגל לפחות פעם ב3-5 דקות. ואם הנסיעה היא בכביש בו אין תנועה מספקת, יש להקפיד בשעות הלילה שכשישנה אשה, שברכב יהיו לפחות שלשה גברים.

משהגיע זמן תפלת שחרית לכתחלה לא יצא לדרך קודם התפלה, ואם צריך לצאת וחושש שהמתנתו לתפלה תעכב אותו עקב פקקי תנועה, יכול לנסוע קודם התפלה בתנאי שיודע הוא בוודאות שיוכל להתפלל בהגיעו אל היעד מבלי שיעבור זמן התפלה, ובפרט אם במקומו אין מניין ובמחוז-חפצו ימצא מניין. כאשר יצא קודם זמן התפלה והגיע זמנה בעודו בדרך, לכתחילה ימתין עד שיגיע למחוז חפצו. ואם נאלץ הוא להתפלל בדרכו כגון כשלא יספיק להגיע בזמן התפלה, לא יתפלל במקום פתוח אלא סמוך לכותל או בין האילנות וכדומה, ויוודא תחלה שהמקום נקי, צנוע וראוי לתפלה.

כחלק מהאבלות על חורבן בית המקדש אמרו חכמים: "משנכנס אב ממעטים בשמחה", ולפיכך אין עורכים בהם אירועים משמחים, ונמנעים אף ממשא ומתן של שמחה. ואסור לקנות בגדים ומנעלים חדשים או לתת לאומן לעשות לו; ואסרו חכמים בשבוע שחל בו תשעה-באב לכבס בגדים -חוץ מבגדי קטנים כשיש צורך- וכן נוהגים שלא ללבוש בגדים מכובסים. ולמעשה כל דינים אלו שמנו חז"ל על שבוע שחל בו תשעה-באב נהוג להקדים ולאסרם מראש-חודש אב. בימים אלו אף ממעטים מבניין ונטיעה של שמחה. כמו כן כיוון שימים אלו הנם ימי פורענות, המליצו חכמים למי שיש לו דין עם נכרי, שישתמט ממנו בחודש אב, מפני שאז רע מזלם של ישראל והוא עלול להפסיד בדינו.

כתבו הראשונים שנהוג לאסור רחיצה אף בשבוע שחל בו תשעה-באב ויש שכתבו שכבר מר"ח מנחם-אב חל האיסור, וכך נהוג למעשה. איסור רחיצת הגוף לתענוג הוא אפילו כאשר רוחץ בצונן, אולם שלא למטרת תענוג, כגון לרפואה ולצורך מצווה, וכן המצטער מפני החום והזיעה מותר, אלא שיעשה זאת באופן שאינו מתענג מהרחיצה אלא יסתפק ברחיצה המינימלית להעברת הזוהמה. הרוחץ בכל ערב שבת מותר לרחוץ בחמין ראשו, פניו, ידיו ורגליו לשבת, והמנהג להקל לרחוץ כרגיל.

בשלחן-ערוך פסק המחבר שאין צורך לעמוד בקריאת-התורה, אך הרמ"א מוסיף שיש המחמירים לעמוד, וכך נהג הרבי בתחלה, אולם משנת תשל"ח החל הרבי להתיישב (בשבת ויו"ט). ודנו הפוסקים האם מותר להיעמד במיוחד בקריאת שירת-הים ועשרת-הדיברות, על-פי המסופר בגמרא שרצו לתקן לקרוא בין פרשיות קריאת-שמע גם את עשרת-הדברות, אך בטלו זאת "מפני תרעומת המינים" שיפרשו שיש הבדלי דרגות בין חלקי התורה חלילה. ומסיבה זו היו שאסרו להיעמד במיוחד בקריאה מסויימת. לעומתם היו שאמרו שאין לחשוש ל"תרעומת המינים", מפני שכיום אינם מצויים, וכן הוא מנהג חב"ד ועוד הרבה קהילות. ויש שהציעו להיעמד כמה פסוקים לפניהם, ויש המספרים שהבחינו שכך מנהג הרבי, אך לעיתים נעמד הרבי רק בפסוק הסמוך.

המשתתפים בסעודת מצווה שזמנה בערב שבת, אף על פי שמותרים הם לאכול שם (אם הם מהמניין המצומצם), עם זאת ראוי שלא יאכלו יותר מדי באופן שימנע מהם אחר כך לאכול סעודת שבת לתיאבון, אלא ישאירו מקום עבור סעודת השבת; אך אם אם אח"כ אינו יכול לקיים סעודת שבת, יעשה קידוש ויאכל מזונות וכדומה, ויאכל למחרת ביום שלוש סעודות.

נאמר בגמרא, שבערב שבת מצווה לרחוץ במים חמים כחלק מההכנות לשבת, (כלומר, המקיים מצווה זו מקבל עליה שכר, אף שאינה חובה גמורה), וכתבו הפוסקים שלכתחילה יש לרחוץ את כל גופו בסמיכות לשבת מפני כבוד השבת. ואם אינו יכול לרחוץ את כל גופו במים חמים, לפחות ישתדל לרחוץ את פניו ידיו ורגליו במים חמים. כמו כן מצווה לחפוף את הראש בכל ערב שבת, וכן נהוג שבערב שבת טובלים במקווה.

כשחל יו"ט או פורים בערב שבת, מותר לאכול סעודת יו"ט, אף שהיא סעודה גדולה, כיוון שזהו זמנה, אלא שאף אותה ראוי להתחיל קודם השעה העשירית (וסעודת פורים לפני חצות), ולסיים אותה לפני השקיעה ולברך ברכת המזון. ואחרי ערבית אוכלים סעודת שבת, כבכל ליל שבת. בהלכה מובאת אפשרות להמשיך את הסעודה לתוך השבת, ובעת השקיעה מכסים את הפת שעל השולחן, מוזגים כוס יין, ומקדשים קידוש של שבת בלי לברך ברכת "בורא פרי הגפן" (כיוון שכבר ברכו בסעודה על היין), ואחר כך מגלים את הפת וממשיכים בסעודה (כמובן מבלי לברך ברכת "המוציא" שוב). ובזה כבר יוצאים ידי חובת סעודת שבת. ואמנם כך נהג הקהל בשנים הראשונות בהתוועדויות עם הרבי, אולם בשנת תשד"מ הורה הרבי לקהל, להפסיק את סעודת החג בברכת המזון קודם השקיעה, ולא להמשיכה אל תוך השבת.

מי ששערות ראשו גדולות מצווה לגלחן קודם השבת, בכדי שלא יכנס לשבת כשהוא מנוול – חוץ מימי ספירת העומר וימי בין המצרים בהם אין מסתפרים; ומצווה מן המובחר להסתפר בערב שבת ממש ולא קודם לכן, בכדי שיהיה ניכר שמסתפר הוא לכבוד השבת. ואם אין באפשרותו להסתפר בערב שבת ממש בשל עיסוקי הכנת צרכי שבת, יסתפר ביום חמישי, על מנת שיסמוך את התספורת לשבת ככל האפשר. אולם כאשר ערב שבת הוא ראש חודש, נהוג שלא להסתפר בו על פי הזהרת רבי יהודה החסיד בצוואתו, מפני הסכנה שבדבר.

כחלק מהכנת הגוף לשבת, מצווה ליטול את הציפורניים בכל ערב שבת (ולא ביום אחר), ונהוג שלא ליטול ציפורניים ביום חמישי, מפני שהציפורניים מתחילים לחזור ולצמוח ביום השלישי לגילוחן, ואם יגזרם ביום חמישי הרי יתחילו לגדול בשבת. ויש שהזהירו שלא לקצוץ ציפורני הידיים והרגליים ביום אחד, מפני חשש סכנה, ולכן נהוג שאת ציפורני הרגליים נוטלים בליל שישי, והידיים ביום שישי.

בעת נטילת הציפורניים נהוג שלא ליטול הציפורניים כסדרן, אצבע אחר אצבע הסמוכה, והיו שהזהירו שאי ההקפדה על כך קשה לכמה דברים, ולמעשה פוסק אדה"ז שטוב ליזהר בזה לכתחילה. ולכן יש להפסיק בין אצבע לאצבע, באצבע אחרת שאינה סמוכה לה, וסדר נטילת הציפורניים הוא: בשמאל מתחילים ב"קמיצה" – האצבע הרביעית הסמוכה לזרת – ובימין מתחילים מה"אצבע" כלומר מהאצבע השנייה הסמוכה לאגודל, וסימן סדר נטילת הציפורניים: ב, ד, א, ג, ה בימין; ד, ב, ה, ג, א בשמאל; ויש אומרים שראוי להקדים הימין, ויש הסוברים שאין הכרח בדבר.