הלכה יומית

כחלק מהכנת הגוף לשבת, מצווה ליטול את הציפורניים בכל ערב שבת (ולא ביום אחר), ונהוג שלא ליטול ציפורניים ביום חמישי, מפני שהציפורניים מתחילים לחזור ולצמוח ביום השלישי לגילוחן, ואם יגזרם ביום חמישי הרי יתחילו לגדול בשבת. ויש שהזהירו שלא לקצוץ ציפורני הידיים והרגליים ביום אחד, מפני חשש סכנה, ולכן נהוג שאת ציפורני הרגליים נוטלים בליל שישי, והידיים ביום שישי.

בעת נטילת הציפורניים נהוג שלא ליטול הציפורניים כסדרן, אצבע אחר אצבע הסמוכה, והיו שהזהירו שאי ההקפדה על כך קשה לכמה דברים, ולמעשה פוסק אדה"ז שטוב ליזהר בזה לכתחילה. ולכן יש להפסיק בין אצבע לאצבע, באצבע אחרת שאינה סמוכה לה, וסדר נטילת הציפורניים הוא: בשמאל מתחילים ב"קמיצה" – האצבע הרביעית הסמוכה לזרת – ובימין מתחילים מה"אצבע" כלומר מהאצבע השנייה הסמוכה לאגודל, וסימן סדר נטילת הציפורניים: ב, ד, א, ג, ה בימין; ד, ב, ה, ג, א בשמאל; ויש אומרים שראוי להקדים הימין, ויש הסוברים שאין הכרח בדבר.

אמרו חכמים כי השורף ציפורניים – חסיד, קוברן – צדיק, זורקן – רשע, שמא תעבור עליהן אשה מעוברת ותפיל ולדה. ומנהג כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לערב קיסם עם הציפורניים קודם שריפתן. ומנהג הרבי להשליך הציפורניים לאסלה. ומעיקר הדין מותר להשליך את הציפורניים במקום שאין נשים מצויות לעבור שם, ואין לחוש שמא יכבדו אותו מקום וישליכו הציפורניים החוצה, ותעבור עליהן אשה מעוברת – לפי שאינן מזיקות אלא כשהן באותו מקום שזרקן שם כשנטלן מהאצבעות, אבל לא כשפינה אותן משם למקום אחר, ולפי זה המליצו הפוסקים שכשנופלים ציפורניים בבית תוך כדי גזיזתן ואיננן נראות, יש לטאטא את הרצפה ועל ידי כך לא יזקיקו כשישנו את מקומם.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך", ודרשו חכמים: "שלא יהא מלבושך בשבת כמלבושך של חול" שכן הלבוש נקרא "כבוד", מפני שהוא מכבד את האדם, ובבוא השבת יש להחליף את הלבוש בנאה יותר, ויש המקפידים בשבת שלא ללבוש כלל בגדים השייכים לחול. וגדולי החכמים היו לובשים את בגדי השבת בשמחה כיוצאים להקביל פני המלך. וטוב ללבוש בגדי שבת מיד אחרי הרחיצה, ולכן טוב לרחוץ סמוך לערב וללבוש בגדי שבת מיד – כדי שילבש אותם סמוך לכניסת השבת ויהיה ניכר שבשביל כבוד השבת הוא לובשם, וראוי אף לייחד טלית עבור השבת. וחסידים נוהגים ללבוש בשבת ויו"ט בגדים העשויים ממשי. כמו כן, מעבר לכבוד שמייצגים בגדי השבת, שינוי הלבוש מדרך החול יש בו אף משום תזכורת שהיום שבת ולא יבוא לחללו.

נאמר: "כבד את אביך ואת אמך". והגדירו חכמים את מצוות כיבוד אב ואם – שחייב אדם לסייע לאביו ולאמו בכל מה שיצטרכו ופרטו חכמים: "מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה (ומנעיל), מכניס ומוציא", וביארו הראשונים שדוגמאות אלו הם בדווקא, כיון שמצוות כבוד הוא בדברים שהם צורך גופו וקיומו של ההורה. אבל יש שכתבו שאלו דוגמאות מועטות שנקטו חז"ל, אולם למעשה חיובו של הבן הוא, לסייע בכל דבר שיש להם צורך בו ומבקשים ממנו.

אב המבקש מבנו דבר המסוכן עבורו, אין הבן חייב לשמוע בקולו אך דבר שסיכויי הסתכנות ממנו קלושים, עליו לשמוע בקול אביו. ודנו הפוסקים, כיצד ינהג הבן כאשר הוריו צריכים לקבל טיפול שיש בו ייסורים ל"ע ומסרבים לקבלו, האם עליו לאלצם לעבור את הטיפול. ויש מן הפוסקים שכתבו לחלק: כאשר הטיפול מציל חיים, יש לעשות את הטיפול בעל כרחם ללא שהות. אולם כאשר הטיפול אינו בהול כל-כך, יש להשתדל שאדם אחר יאלצם לקבלו. אך כשמצבם אינו מוגדר כמסוכן, והטיפול רק ישפר את איכות חייהם, יש לשמוע בקול ההורים ולא יאלצם לעבור את הטיפול הכרוך בייסורים.

אודות מצוות מורא אב אמרו חכמים: "ולא מכריעו", כלומר, אם היה אביו וחכם אחר חלוקים והאב מסופק באמיתות דבריו, לא יכריע הבן בפני אביו בין הצדדים, כיוון שמראה בכך שהינו יודע יותר מאביו. וחידדו הפוסקים את חומרת האיסור וכתבו, שלא רק במקרה שסותר דברי אביו ומכריע כחברו הדבר אסור, אלא אפילו כשהבן מצדד לשיטת אביו ומחזק את דבריו באומרו: "נראין דברי אבא", קיים האיסור משום שגם בכך מראה שיודע יותר מאביו עד שאביו צריך את הסכמתו ולכן הדבר אסור; וכשהאב ביקש לשמוע את חוות-דעתו של בנו, מותר הדבר בתנאי שיענה בצורה מכובדת.

דנו הפוסקים האם מותר לבן להעיר את הוריו, כשיודע שההורים עצמם ישמחו בכך שיעירם. ולמעשה כתבו שכשיודע בוודאות שרצון ההורים בכך, מותר לבן להקיץ את הוריו, ולדוגמא כאשר יודע הבן שהפסד הממון יצער את הוריו יותר ממה שיעירם משנתם. אך עדיף שגם במקרה זה ישתדל למצוא אדם אחר שיעיר את האב או את האם, ורק כשאין אפשרות אחרת, מותר לבן להעיר את הוריו.

בכלל מצוות מורא ההורים: אסור לבנים לשבת במקום המיוחד להוריהם, הן במקום המיוחד להם בבית, והן במקום הקבוע בבית הכנסת וכדומה. אבל במקום שאינו מיוחד רק להם, מותר לילדיהם לשבת בו שלא בנוכחות אביהם. כמו כן כחלק ממצוות המורא, אסור לבנים לקרוא להורים בשמם, ואף שלא בפניהם אסור להזכירם בשמם; כשיש לבן חבר ששמו כשם אביו, כאשר השם שגרתי, מותר לפנות אליו בשמו הרגיל, שלא בפני ההורה, כי ברור לכל שהוא מתכוון לחברו (ויש מתירים גם בפניו), ואם הוא שם נדיר אזי גם שלא בפני ההורה לא יפנה אל חבירו בשמו, אלא ישנה מעט.

אסרו חכמים בערב שבת לקבוע סעודה גדולה של משתה שאינו רגיל בה בימי החול – מפני כבוד השבת, שעל ידי שמרבה באכילה ושתייה, לא יוכל לקיים סעודת שבת שבלילה כראוי, והזהירו חכמים אודות חומרת אי ההקפדה על כך. איסור זה מתחיל אף מהבוקר. אולם סעודה קטנה שרגיל בה בימות החול – מן הדין מותר לאכלה בכל היום אפילו סמוך לחשיכה. אבל מצווה להימנע מלקבוע סעודה זו מתחילת שעה עשירית ואילך (3 שעות זמניות אחר חצות היום), בכדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, ויאכל סעודת שבת לתיאבון. ויש שהמליצו לאכול טוב עד שעה עשירית שעל ידי כך נקל יותר להימנע מאכילה מיותרת בהמשך היום.

ההימנעות מאכילה משעה עשירית היא בסעודה של פת משיעור כביצה (54 גרם), אולם פירות ותבשיל מזונות מותר לאכול כל היום אפילו בשיעור של יותר מכביצה אם אינו קובע סעודתו עליהם. אלא שגם במאכלים אלו יזהר שלא יתמלא מהם כיוון שטעמה של הגבלת האכילה בערב שבת הוא שיהיה תאב לאכילת סעודת שבת, לכן יש לדאוג שלא לאבד את התיאבון לסעודת הלילה. ולכן יש להיזהר כשנמצאים בערב שבת בבתי הארחה וכדומה, ומוגשת שם ארוחת צהריים חגיגית שאינו רגיל בה בכל יום, שלא יתמלא ממנה.

אסור לבן לטפל בהוריו טיפול העלול להוציא דם, כמסופר בגמרא שרב פפא לא הניח לבנו אפילו להוציא לו קוץ, שמא יצא ממנו דם ויכשל בחבלה באביו, ואף אם הדבר יהיה כרוך בהוצאת ממון סביר ובטרחה, יתאמצו להשיג רופא אחר. אבל בשעת הדחק, כשאין אפשרות אחרת, מותר לבן לטפל באביו. כמו-כן יש שכתבו שאסור לבן לספר את אביו, והאחרונים כתבו למעשה שכשהאב הוא בעל עור רגיש ביותר אכן אסור לבן לספרו אם יודע שירד דם, אך כשמשתמשים במכונת תספורת, כיוון שבדרך כלל לא מצוי שירד דם מותר לבן לספר את אביו, ובפרט כאשר ההליכה לספר כרוכה בטרחה ובבושה של האב.