הלכה יומית

ההימנעות מאכילה משעה עשירית היא בסעודה של פת משיעור כביצה (54 גרם), אולם פירות ותבשיל מזונות מותר לאכול כל היום אפילו בשיעור של יותר מכביצה אם אינו קובע סעודתו עליהם. אלא שגם במאכלים אלו יזהר שלא יתמלא מהם כיוון שטעמה של הגבלת האכילה בערב שבת הוא שיהיה תאב לאכילת סעודת שבת, לכן יש לדאוג שלא לאבד את התיאבון לסעודת הלילה. ולכן יש להיזהר כשנמצאים בערב שבת בבתי הארחה וכדומה, ומוגשת שם ארוחת צהריים חגיגית שאינו רגיל בה בכל יום, שלא יתמלא ממנה.

יו"ט שחל במוצאי-שבת תקנו להבדיל בתפילת ערבית של החג באמירת "ותודיענו", בכדי להבדיל בין קדושת השבת החמורה לקדושת החג, ומי ששכח לומר "ותודיענו", והתחיל לומר "ותתן לנו ה' אלקינו" שוב אינו אומר "ותודיענו", ויש שכתבו שמן הדין ניתן לומר "ותודיענו" עד חתימת ברכת "מקדש ישראל והזמנים", וכל שכן אם נזכר לפני "יעלה-ויבוא" שיכול לומר שם ותודיענו.

אמרו חכמים: "אכל בשר אסור לאכול גבינה". ונחלקו הראשונים בטעם ההמתנה בין אכילת הבשר למוצרי החלב, יש שסברו שטעם ההמתנה הוא מפני הבשר שנותר בין השיניים, שלא יבוא לאכול את מאכלי החלב כשהבשר בין שיניו. לעומתם היו שסברו שטעם ההמתנה הוא משום שלאחר האכילה נמשך טעם מן הקיבה. למעשה אנו מחמירים כשתי השיטות וממתינים בין בשר לחלב גם אם רק לעס מבלי לבלוע, וכן ממתינים גם אם רק בלע מבלי ללעוס. אולם מי שרק טעם מבלי ללעוס ומיד אחר כך פלט את מה שבפיו מבלי לבלוע כלל, אינו צריך להמתין קודם אכילת מאכלי החלב, אלא די לו בקינוח והדחת פיו בלבד.

מסופר בגמרא שהיו שהקפידו שביום שאכלו בשר לא אכלו כלל מאכלי חלב, ולעומתם היו שהקפידו שרק באותה הסעודה שאכלו בה בשר נמנעו מחלב ומוצריו, אך בסעודה שלאחריה כבר אכלו מאכלי חלב. ולמעשה נפסק להלכה שאין לאכול בשר וחלב באותה הסעודה, וגם כשעברו שעות רבות יש לסיים תחלה את הסעודה ולברך. אך לאחר שסיימו את סעודת הבשר ועבר הזמן שבו ממתינים בין ארוחה לארוחה מותר לאכול חלבי. ונחלקו הפוסקים בשיעור זמן זה, ורבים הכריעו שהוא 6 שעות וכך נהוג כיום למעשה. שיעור זמן ההמתנה נחשב מסיום אכילת הבשר בפועל, גם אם חלף עוד זמן עד שסיימו לחלוטין את הסעודה וברכו.

לאחר שעברו 6 שעות מסיום הסעודה, אין צורך לחשוש שמא נמצאים שאריות בשר בין שיניו ואין חיוב לחפשם (אא"כ יש לו חורים בשיניים וכל-כשן כשיש פלטה, קוביות וכדומה)- אלא מותר לאכול מאכלי חלב מיד בתום זמן ההמתנה. עם זאת אם נמצאו שאריות בשר ששהו בפה במשך 6 שעות, יש להוציאם מן הפה קודם אכילת או שתיית מוצרי חלב ויקנח וידיח את פיו, אולם אין צורך להמתין 6 שעות נוספות, ואם בלעו ראוי להחמיר ולהמתין 6 שעות.

מעיקר הדין אין חיוב להקפיד עם הקטן להמתנה בין בשר לחלב לפני שמגיע הוא לכלל הבנה (גיל 2-3), אלא שראוי לחנכו על כך בהדרגה (להמתין שעה). והגדולים יותר יש שכתבו להמתין כפי זמן המרווח הרגיל שלו בין הסעודות (לכה"פ 3-4 שעות), אלא שאם התינוק אכל בשר וצריך לאכול את ארוחתו החלבית מטעמי בריאות, או כשאין דרך אחרת להרגיעו, יש לתת לו כשפיו נקי מבשר לאחר המתנה של שעה, ומיד כשמתאפשר הדבר מצד הילד, ראוי לחנכו להמתין 6 שעות.

מעיקר הדין האוכל מוצרי חלב רכים, מותר לו לאכול בשר לאחר שניקה את ידיו, קינח פיו והדיחו. אלא שלמעשה על פי הזוהר נוהגים אנו להמתין ביניהם שעה. וכשאוכלים גבינה קשה ורוצים לאכול בשר מעיקר הדין יש צורך להמתין אחריה שש שעות. למעשה, רוב הגבינות המוקשות שהמשווקות בימינו כולל (גבינה-צהובה) אינם בגדר ההלכתי של גבינה קשה, מלבד בגבינת פרמזן וגבינת קצ׳קבל וכדומה. ובנוגע לגבינה צהובה יש שהחמירו בהמתנת 6 שעות לאחריה.

מאכל פרווה שהתבשל בסיר בשרי מותר לאכול אחריו חלבי, אלא שמקפידים לכתחילה שלא לאוכלו יחד עם חלבי -וכן להיפך. אולם מאכל חריף פרווה שנחתך בסכין בשרי, מעיקר הדין אסור לאכלו עם מוצרי חלב גם כאשר הסכין הייתה נקייה ולא השתמשו בה ב24 השעות האחרונות; טעם הדבר הוא, משום שהחריפות שואבת את טעם הבשר הבלוע בסכין, ולכן אסרו חכמים לאכול את מאכל זה יחד עם חלב ומוצריו; אלא שעל אף שאינו נאכל עם חלב, אין צורך להמתין שש שעות לאחר אכילת מאכל זה כדי לאכול מאכלי חלב. ויש שהחמירו וכתבו שהאוכל בשר לא יאכל דבר חריף שנחתך בסכין חלבי עד לאחר שש שעות מאכילת הבשר. והמחמיר תבוא עליו הברכה, אף שמעיקר הדין אין צורך בהמתנה כלל.

אמרו חכמים: "הרואה את הלבנה בחדושה אומר ברוך מחדש חודשים". וכיוון שאין מקדשים את הלבנה אלא בשעה שניתן ליהנות מאורה, לכן יש להמתין מעת מולד הלבנה עד שתהיה בגודל הראוי להאיר, ונחלקו בזמן זה האם הוא החל משלשה ימים לאחר המולד, או לאחר שבעה ימים. ועל פי הקבלה מקפידים להמתין עד לאחר שבעה ימים מהמולד, וכך הוא מנהגנו למעשה. משך זמן קידוש-הלבנה לכתחילה הוא עד (חצי כ"ט י"ב תשצ"ג, שהוא) 14 יום, 18 שעות ו-21 דקות לאחר המולד; ובדיעבד, יש המקילים לקדש אפילו לאחר 15 יממות שלמות מהמולד ויש שהתירו אף עד סוף הלילה של היממה ה-16 מהמולד (12 שעות נספות לאחר היממה ה-15, ובפרט אם אומר בדרך לימוד מתוך הגמ'), אך לאחר מכן ניתן לקדש רק ללא שם ומלכות.

נאמר בגמרא: "המברך על החודש בזמנו, כאילו מקבל פני שכינה". מסיבה זו נהוג לקדש את הלבנה במוצאי-שבת, כששרויים בשמחה ולבושים בגדים נאים, אך בליל-שבת ויום-טוב אין לקדש את הלבנה, (אלא אם כן זוהי ההזדמנות האחרונה לברך שאז יש מקום לברך אף בליל-שבת). ההקפדה על קידוש-לבנה במוצאי-שבת היא רק בתנאי שתתאפשר הברכה בזמנה, ולכן כאשר מוצאי-שבת הוא אחרי י' לחודש ויש חשש שהלילות יהיו מעוננים ותימנע הברכה, יש פוסקים הסבורים שיש להקדים את הברכה ככל האפשר, ולא להמתין למוצאי-שבת (ובמקום שיש שאלה וספק יעשו כהוראת רב מורה-הוראה שעל אתר). כיוון שקידוש-הלבנה הוא הקבלת פני-שכינה נהוג שלא לקדש את הלבנה תחת הגג, אלא לצאת ברוב-עם כיוצא לקראת המלך, בשמחה ובחגיגיות, וברוב שירה-וזמרה וריקוד. אך מי שהוא חולה וחלוש, יכול לראות את הלבנה דרך החלון ולברך. וכתבו הפוסקים שגם במקרה שאין מניין, ראוי להשתדל לפחות לברך במעמד שלושה.

כיוון שהברכה בקידוש-הלבנה היא על ההנאה לאורה, עד שאין מברכים על הלבנה כשהיא מכוסה בעננים או ביום, לכן כתבו הפוסקים להביט בלבנה לפני הברכה בכדי ליהנות מאורה, ויש שכתבו להביט בה גם אחר כך אלא שלמעשה מנהגנו להביט בלבנה רק פעם אחת קודם הברכה, ואחר כך אין להסתכל בלבנה כלל (כשם שאין מביטים בקשת); ונהוג לכוון את פניו לכיוון ירושלים, ויש שכתבו שזהירות זו היא בכדי שלא יתפרש הדבר כפלחן ללבנה ח"ו, ומטעם זה אומרים את תפלת "עלינו-לשבח" בתום קידוש-הלבנה, בכדי להדגיש ש"אנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך-מלכי-המלכים הקב"ה".

יש לברך כאשר הלבנה נראית, ואם ברך על הלבנה בשעה שהיא מכוסה בעננים, לא יצא, מפני שאינו יכול ליהנות מאורה. ואם הלבנה מכוסה בענן קל בלבד, כך שאפשר לראות לאורה את מה שבדרך כלל רואים לאור הלבנה (בליל ז'), יכול לברך עליה. וכתבו הפוסקים שאם תוך כדי הברכה התכסתה הלבנה לגמרי יש להמשיך בברכה; אולם אם מראש ניתן לשער שתוך כדי הברכה יבוא ענן גדול ויכסה את הלבנה לגמרי, אין להתחיל בברכה.