הלכה יומית

אודות קידוש-הלבנה לנשים דנו הפוסקים האם מברכות, כיוון שמלשון הגמרא משמע שנשים ברכו בראיית הלבנה, ולעומתם היו שהגדירו ברכה זו כמצווה התלויה בזמן וממילא נשים פטורות ממנה, אך אם רצו הרשות בידם. אלא שלמעשה נהוג שנשים אינן מברכות ברכת-הלבנה.

קידוש לבנה מסוגל ומועיל לכמה דברים ומהם לאריכות-ימים ונסיעה בטוחה, ואף לכאבי-שיניים, ולכן נוהגים שאחרי אמירת "לנגוע בי לרעה" שמים היד על השיניים ואומרים "ולא יהיה לי כאב-שיניים לעולם"; ובעיקר נודע מעמד קידוש הלבנה כעת רצון לבקשת הגאולה, מסיבה זו הורה הרבי לערוך את מעמד קידוש-הלבנה תוך כוונה מיוחדת בתביעה לגאולה, כאמור: "וביקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם".

מי ששכח ולא הזכיר את נוסח ההבדלה ב"חונן-הדעת", אם נזכר לפני שאמר ה' שבסיום הברכה יתחיל מיד "אתה-חוננתנו", ויאמר אחר כך: "וחננו מאתך .. ברוך אתה ה' חונן הדעת". ואם כבר הזכיר את השם שבסיום הברכה אף על פי שלא המשיך עדיין לברכה שלאחריה, עליו לסיים את תפילתו ולא יחזור בעבור ההבדלה, כיוון שעדיין צריך לאומרה על הכוס, ויצא בה ידי חובתו, ולכן במקרה זה לא יחזור לומר "אתה-חוננתנו" אפילו ללא חתימת ברכת חונן הדעת משום הפסק בתפילה. וכן אם נזכר קודם ברכת "שומע-תפילה" לא יאמרה שם, כיוון שההבדלה אינה שייכת ל"שומע-תפילה".

נאמר בגמרא שהרואה את ספר-התורה כשמוליכים אותו חייב לעמוד מעיקר הדין. ולמדו זאת מקל וחומר, שאם בפני תלמידי חכמים לומדי התורה קמים, כל שכן שמפני התורה עצמה עומדים. ואף העוסק בתורה, ורואה שמוליכים את ספר-התורה, חייב לקום, וגם אם עדיין אינו רואהו אלא רק שומע את קול הפעמונים שעל הספר, חייב לעמוד, וכן כשמוציאים ב' ס"ת אין ליישב עד שהשני מתיישב במקומו. אלא שכל האמור הוא רק כשספר-התורה נמצא באותה הרשות, כגון שהוא בבית-הכנסת ומוליכים את ספר-התורה; אבל היושב מחוץ לבית-הכנסת, ורואה מהחלון שמוליכים את ספר-התורה בבית-הכנסת, אינו צריך לעמוד כיוון שהוא ברשות אחרת. ובהגבהת הספר תורה חייב לעמוד עד שיתיישב המגביהה עם הספר, אבל אם ישנו ספר תורה נוסף, המחזיק אותו אינו צריך לעמוד בהגבהה; מעבר לחיוב לעמוד בעת ההולכת ספר התורה, נהוג לעמוד אף בפתיחת הארון להוצאת ספר התורה.

מי שלא הבדיל בתפילה עליו ליזהר שלא לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל על הכוס, או שיאמר לאחר התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלא שם-ומלכות, ואז יוכל לעשות מלאכה. ואם שכח ועשה מלאכה, (ויש להיזהר בזה ביחוד כשחל תשעה-באב במוצאי-שבת), עליו לחזור ולהתפלל שוב ערבית ולהבדיל בתפילה (ויכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה); וכן אם טעם קודם שיבדיל על הכוס, עליו לחזור ולהתפלל, כיוון שבמקרה זה אינו יוצא בהבדלה שעל הכוס לבדה, משום שכשטעם (או עשה מלאכה לפניה נהג שלא כהוגן).

נאמר בנחמיה שכשפתח עזרא את ספר-התורה לקרוא בו: "בפתחו עמדו כל העם". ודרשו חכמים: "אין עמידה אלא שתיקה", ומכאן אמרו ש"כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה", וכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע החמיר בזה מאד והזהיר על כך. ודנו הפוסקים האם מותר לדבר דבר קצר שיש בו צורך בין העליות, וראוי להחמיר בזה; ולגבי למוד תורה בין העליות, כתבו הפוסקים להתיר בעת שמאריכים באמירת "מי-שברך".

מן הדין מותר להבדיל על הכוס בצאת-השבת, ולעשות מלאכה, אף-על-פי שעדיין לא התפלל ערבית, אולם לכתחילה ראוי לבעל נפש שלא לעשות מלאכה עד לאחר סדר הקדושה של "ואתה-קדוש" הנאמרת בציבור, ולכן לכתחילה יש להתפלל ערבית קודם ההבדלה על הכוס ועשיית מלאכה. אלא שאף במקרה שהבדיל על הכוס קודם שהתפלל ערבית צריך להזכיר ההבדלה בתפילה, שהרי עיקר תקנת ההבדלה הייתה בתפילה. וכן מי ששכח או נאנס, ולא התפלל כלל ערבית במוצאי-שבת, ומתפלל פעמיים את תפלת שמונה עשרה בשחרית, עליו להזכיר הבדלה בתפילה שניה שהיא לתשלומין, אף-על-פי שכבר הבדיל על הכוס בלילה, לפי שההבדלה שבתפילה היא עיקר התקנה.

מעבר לאיסור לדבר בעת קריאת-התורה ואפילו בדברי תורה, כתבו הפוסקים שבעת הקריאה אין ללמוד תורה. אלא שיש להקפיד שהלימוד יהיה בלחש, וכן שהלומד יישב במקום שיהיה ניכר עליו שהוא שייך למניין אחר. ויש המתירים לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" בלחש בעת קריאת-התורה, אלא שלכתחילה אין ראוי לנהוג כך, אלא להאזין לבעל-קורא ולעקוב בשתיקה מתוך החומש אחרי כל מילה של קריאת-התורה.

את התספורת הראשונה של הילד נהוג לערוך ברוב עם ובשמחה במעמד קרובים וידידים, ביום מלאות לו שלוש שנים, בבוקר לאחר תפלת שחרית, אולם ניתן לעשותה אף בלילה וכן נהגו רבים; לאחר התספורת נוהגים לחלק יי"ש ומיני מזונות לאמירת "לחיים", ומברכים הנוכחים את הורי הילד שיזכו לגדל את בנם לתורה לחופה ולמעשים טובים, ויש הנוהגים אף לערוך סעודת מצווה לרגל התספורת הראשונה.

יום הגעתו של הילד לגיל שלוש נחשב כעת רצון לעריכת התספורת, והעידו רבותינו נשיאנו על גודל היוקר של אירוע זה, בהמשכת הקדושה על הילד בגשמיות וברוחניות על ידו. ועל כן עורר הרבי על חשיבות עריכת התספורת הראשונה בזמנה דווקא. מסיבה זו גם כאשר לא מתאפשרת החגיגה ביום התספורת, אין לדחותה אלא יש לערוך את התספורת בזמנה ואחר כך ישלימו את החגיגה כשיוכלו. כמו כן ילד שהוריו חוששים שמפני חולשתו שמא יצטנן, מחמת המעבר מראש מלא בשערות לתספורת שתותירו חשוף ללא שערות, ישאירו לו שערות ארוכות במקצת, ובלבד שתהיה ניכרת בו הנחת הפאות, אך לא ידחו את התספורת עקב כך.

כאשר נעשה הילד בן שלוש, ביום שאסור להסתפר בו, יש לדחות את התספורת עד ההזדמנות הראשונה שתתאפשר בה התספורת: אם יום התספורת חל בשבת, ביום טוב או בראש חודש, יש לעשותה מיד למחרת, ואם יום התספורת הוא בחול המועד סוכות יש לעשותה בחול המועד. אולם אם יום הולדתו חל בחג הפסח ובימי הספירה שלאחריו, דוחים את התספורת עד ל"ג בעומר. ואם יום הולדתו חל בימים שלאחר ל"ג בעומר, תדחה התספורת עד ערב חג השבועות. וכן אם נעשה בן שלוש בימי "בין המצרים", דוחים את התספורת עד לאחר חצות היום של י' במנחם אב.

כיוון שמובא בספרים שגזיזת שערות הילד בפעם הראשונה היא בדוגמת מצוות "ראשית הגז" שהיא אחת ממתנות הכהונה, לכן נהוג לכבד תחלה את הכהנים בגזיזת השערות ואחריהם את הלויים והישראלים. ומטעם הדמיון שבמנהג זה למצוות ראשית הגז, יש הנוהגים לשקול את השערות לאחר התספורת ותמורת משקלם נותנים שווי משקל זהה של כסף או זהב לצדקה להצלחתו של הילד בתורה וביראת שמיים לאורך ימים ושנים טובות.