הלכה יומית

כיוון שהברכה בקידוש-הלבנה היא על ההנאה לאורה, עד שאין מברכים על הלבנה כשהיא מכוסה בעננים או ביום, לכן כתבו הפוסקים להביט בלבנה לפני הברכה בכדי ליהנות מאורה, ויש שכתבו להביט בה גם אחר כך אלא שלמעשה מנהגנו להביט בלבנה רק פעם אחת קודם הברכה, ואחר כך אין להסתכל בלבנה כלל (כשם שאין מביטים בקשת); ונהוג לכוון את פניו לכיוון ירושלים, ויש שכתבו שזהירות זו היא בכדי שלא יתפרש הדבר כפלחן ללבנה ח"ו, ומטעם זה אומרים את תפלת "עלינו-לשבח" בתום קידוש-הלבנה, בכדי להדגיש ש"אנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך-מלכי-המלכים הקב"ה".

יש לברך כאשר הלבנה נראית, ואם ברך על הלבנה בשעה שהיא מכוסה בעננים, לא יצא, מפני שאינו יכול ליהנות מאורה. ואם הלבנה מכוסה בענן קל בלבד, כך שאפשר לראות לאורה את מה שבדרך כלל רואים לאור הלבנה (בליל ז'), יכול לברך עליה. וכתבו הפוסקים שאם תוך כדי הברכה התכסתה הלבנה לגמרי יש להמשיך בברכה; אולם אם מראש ניתן לשער שתוך כדי הברכה יבוא ענן גדול ויכסה את הלבנה לגמרי, אין להתחיל בברכה.

אודות קידוש-הלבנה לנשים דנו הפוסקים האם מברכות, כיוון שמלשון הגמרא משמע שנשים ברכו בראיית הלבנה, ולעומתם היו שהגדירו ברכה זו כמצווה התלויה בזמן וממילא נשים פטורות ממנה, אך אם רצו הרשות בידם. אלא שלמעשה נהוג שנשים אינן מברכות ברכת-הלבנה.

קידוש לבנה מסוגל ומועיל לכמה דברים ומהם לאריכות-ימים ונסיעה בטוחה, ואף לכאבי-שיניים, ולכן נוהגים שאחרי אמירת "לנגוע בי לרעה" שמים היד על השיניים ואומרים "ולא יהיה לי כאב-שיניים לעולם"; ובעיקר נודע מעמד קידוש הלבנה כעת רצון לבקשת הגאולה, מסיבה זו הורה הרבי לערוך את מעמד קידוש-הלבנה תוך כוונה מיוחדת בתביעה לגאולה, כאמור: "וביקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם".

מי ששכח ולא הזכיר את נוסח ההבדלה ב"חונן-הדעת", אם נזכר לפני שאמר ה' שבסיום הברכה יתחיל מיד "אתה-חוננתנו", ויאמר אחר כך: "וחננו מאתך .. ברוך אתה ה' חונן הדעת". ואם כבר הזכיר את השם שבסיום הברכה אף על פי שלא המשיך עדיין לברכה שלאחריה, עליו לסיים את תפילתו ולא יחזור בעבור ההבדלה, כיוון שעדיין צריך לאומרה על הכוס, ויצא בה ידי חובתו, ולכן במקרה זה לא יחזור לומר "אתה-חוננתנו" אפילו ללא חתימת ברכת חונן הדעת משום הפסק בתפילה. וכן אם נזכר קודם ברכת "שומע-תפילה" לא יאמרה שם, כיוון שההבדלה אינה שייכת ל"שומע-תפילה".

נאמר בגמרא שהרואה את ספר-התורה כשמוליכים אותו חייב לעמוד מעיקר הדין. ולמדו זאת מקל וחומר, שאם בפני תלמידי חכמים לומדי התורה קמים, כל שכן שמפני התורה עצמה עומדים. ואף העוסק בתורה, ורואה שמוליכים את ספר-התורה, חייב לקום, וגם אם עדיין אינו רואהו אלא רק שומע את קול הפעמונים שעל הספר, חייב לעמוד, וכן כשמוציאים ב' ס"ת אין ליישב עד שהשני מתיישב במקומו. אלא שכל האמור הוא רק כשספר-התורה נמצא באותה הרשות, כגון שהוא בבית-הכנסת ומוליכים את ספר-התורה; אבל היושב מחוץ לבית-הכנסת, ורואה מהחלון שמוליכים את ספר-התורה בבית-הכנסת, אינו צריך לעמוד כיוון שהוא ברשות אחרת. ובהגבהת הספר תורה חייב לעמוד עד שיתיישב המגביהה עם הספר, אבל אם ישנו ספר תורה נוסף, המחזיק אותו אינו צריך לעמוד בהגבהה; מעבר לחיוב לעמוד בעת ההולכת ספר התורה, נהוג לעמוד אף בפתיחת הארון להוצאת ספר התורה.

מי שלא הבדיל בתפילה עליו ליזהר שלא לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל על הכוס, או שיאמר לאחר התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלא שם-ומלכות, ואז יוכל לעשות מלאכה. ואם שכח ועשה מלאכה, (ויש להיזהר בזה ביחוד כשחל תשעה-באב במוצאי-שבת), עליו לחזור ולהתפלל שוב ערבית ולהבדיל בתפילה (ויכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה); וכן אם טעם קודם שיבדיל על הכוס, עליו לחזור ולהתפלל, כיוון שבמקרה זה אינו יוצא בהבדלה שעל הכוס לבדה, משום שכשטעם (או עשה מלאכה לפניה נהג שלא כהוגן).

נאמר בנחמיה שכשפתח עזרא את ספר-התורה לקרוא בו: "בפתחו עמדו כל העם". ודרשו חכמים: "אין עמידה אלא שתיקה", ומכאן אמרו ש"כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה", וכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע החמיר בזה מאד והזהיר על כך. ודנו הפוסקים האם מותר לדבר דבר קצר שיש בו צורך בין העליות, וראוי להחמיר בזה; ולגבי למוד תורה בין העליות, כתבו הפוסקים להתיר בעת שמאריכים באמירת "מי-שברך".

נאמר: "לא תקיפו פאת ראשכם". ובארו חכמים את מצוות לא תעשה זו, שאסור לגלח את השער שבצדעים, מימין או משמאל. פעולה זו נקראת "הקפת פאת הראש", משום שכשמגלחים שער זה, מקבל שער הראש צורת עיגול. ועל כן את השער הגדל באזור זה אסור לספר לגמרי, אלא יש להשאיר שערות לפחות עד אורך שמאפשר לכופף את קצה השערה לשורשה (5 מ"מ). המקום המוגדר "פאה" שאסור לגלחו – הוא כעין משולש דמיוני שקצהו האחד בקצה המצח, קצהו השני בנקודה העליונה ביותר שאליה אפשר למתוח את האוזן, וקצהו התחתון מתחת לאוזן, ואפשר להסתפק בפאות עד אמצע האוזן מעט אחרי העצם, אך ראוי להשאיר פאות ממש שיגיעו לאוזן. גם את פאת ראשו של ילד אסור לגלח, ומנהג ישראל שלא לספר כלל את הבן עד מלאות לו שלוש שנים – גיל בו מתחיל חינוכו של הילד למצוות, ובראשם במצוות "לא תקיפו פאת ראשכם" והנחת הפאות.

את התספורת הראשונה של הילד נהוג לערוך ברוב עם ובשמחה במעמד קרובים וידידים, ביום מלאות לו שלוש שנים, בבוקר לאחר תפלת שחרית, אולם ניתן לעשותה אף בלילה וכן נהגו רבים; לאחר התספורת נוהגים לחלק יי"ש ומיני מזונות לאמירת "לחיים", ומברכים הנוכחים את הורי הילד שיזכו לגדל את בנם לתורה לחופה ולמעשים טובים, ויש הנוהגים אף לערוך סעודת מצווה לרגל התספורת הראשונה.

יום הגעתו של הילד לגיל שלוש נחשב כעת רצון לעריכת התספורת, והעידו רבותינו נשיאנו על גודל היוקר של אירוע זה, בהמשכת הקדושה על הילד בגשמיות וברוחניות על ידו. ועל כן עורר הרבי על חשיבות עריכת התספורת הראשונה בזמנה דווקא. מסיבה זו גם כאשר לא מתאפשרת החגיגה ביום התספורת, אין לדחותה אלא יש לערוך את התספורת בזמנה ואחר כך ישלימו את החגיגה כשיוכלו. כמו כן ילד שהוריו חוששים שמפני חולשתו שמא יצטנן, מחמת המעבר מראש מלא בשערות לתספורת שתותירו חשוף ללא שערות, ישאירו לו שערות ארוכות במקצת, ובלבד שתהיה ניכרת בו הנחת הפאות, אך לא ידחו את התספורת עקב כך.

כאשר נעשה הילד בן שלוש, ביום שאסור להסתפר בו, יש לדחות את התספורת עד ההזדמנות הראשונה שתתאפשר בה התספורת: אם יום התספורת חל בשבת, ביום טוב או בראש חודש, יש לעשותה מיד למחרת, ואם יום התספורת הוא בחול המועד סוכות יש לעשותה בחול המועד. אולם אם יום הולדתו חל בחג הפסח ובימי הספירה שלאחריו, דוחים את התספורת עד ל"ג בעומר. ואם יום הולדתו חל בימים שלאחר ל"ג בעומר, תדחה התספורת עד ערב חג השבועות. וכן אם נעשה בן שלוש בימי "בין המצרים", דוחים את התספורת עד לאחר חצות היום של י' במנחם אב.