הלכה יומית

אין להתחיל במלאכה, מחצי השעה שקודם זמן-ההדלקה, שמא ישכח להדליק. ואם התחיל עליו להפסיקה, וגם כשהתחיל בהיתר לפני החצי שעה טוב שיפסיק, עד שידליק. אלא שלאחר ההדלקה נהגו הנשים שלא לעשות מלאכות כגון כיבוס ודומיהן, אולם בהכנת צורכי סעודה וכדומה מותרות, ויש שהחמירו ואסרו בחצי השעה הראשונה כל מלאכה, ויש שהחמירו עוד ואמרו שאף הגברים אסרים במלאכה בזמן זה; אולם למעשה גם ללא האיסור, למנהגנו מקפידים להתעכב למשך חצי השעה הראשונה על-יד הנרות. ונחלקו הפוסקים עד מתי נאסרה המלאכה. ולמעשה נהוג להימנע ממלאכה במשך הזמן המינימאלי לבעירת הנרות, שהוא חצי-שעה, או לכל-היותר חמישים דקות, ובחלוף זמן זה מותר לעשות מלאכה שלא כנגד הנרות.

כשיוצאים מהבית בערבי החנוכה כגון לאירועים משפחתיים וכדומה, לכתחילה יש לסדר את הנסיעה באופן שיוכלו לצאת לאחר הדלקת-הנרות בזמנם. אולם אם יש צורך להקדים ולנסוע לפני השקיעה, ובפרט לפני "פלג-המנחה", ידליקו כשיחזרו לביתם אחרי האירוע, במידה ויודעים בוודאות שישובו לפני עלות-השחר. וכשאינם בטוחים שיספיקו לשוב לביתם ולהדליק לפני עלות-השחר, יאחרו את יציאתם וידליקו מיד אחרי השקיעה מבלי להמתין חצי שעה ליד הנרות, ובאין ברירה ידליקו לאחר "פלג-המנחה", אלא שקודם השקיעה לא ניתן לברך על ההדלקה.

אסור להתחיל ללמוד תורה בהגיע זמן ההדלקה, אבל קודם שהגיע זמן ההדלקה, מעיקר הדין מותר להתחיל ללמוד אפילו בחצי השעה שקודם זמן ההדלקה עד שקיעת-החמה, ואם התחיל בהיתר אין צריך להפסיק מלימודו בהגיע זמן ההדלקה. אך אם עבר והתחיל ללמוד בזמן ההדלקה, צריך להפסיק ולהדליק. אלא שלמעשה נהוג שבבוא זמן ההדלקה מפסיקים הכל מלימודם ואף מי שהתחיל בהיתר, בכדי לקיים את מצוות נר חנוכה בזמנה. למעשה אנו נוהגים להדליק את הנרות בין תפלת "מנחה" לתפלת "מעריב" לאחר שקיעת-החמה, ואם לא מתאפשר הדבר ונאלץ להדליק לאחר צאת-הכוכבים, עליו להתפלל "מעריב" קודם להדלקה, אלא-אם-כן דרכו להתפלל "מעריב" בקביעות בשעה מסוימת בכל השנה, יכול להדליק תחלה ויתפלל בשעה הקבועה.

כיוון שנשים חייבות במצוות נר-חנוכה, אף שאינן מדליקות בעצמן, ראוי שימנעו מלכתחילה מאכילה, מעשיית מלאכה, משינה ולימוד קודם ההדלקה. ובעת הצורך יש להקל להן במלאכה או לימוד כגון לימוד לצורך בחינה וכדומה, ולגבי אכילה כתבו הפוסקים שניתן להקל בעת-הצורך, אלא שלמעשה טוב יותר שימנעו מאכילת קבע, ויאכלו מאכלים שברכתם האחרונה היא "בורא-נפשות", או פת ומזונות פחות מכביצה.

מעיקר הדין החל מחצי השעה קודם זמן ההדלקה, הרוצה לאכול יותר משיעור כביצה -שהוא 54 גרם- פת או עוגה, או יתר העיסוקים שהוזכרו בהלכות הקודמות, רשאי למנות אדם אמין שיזכירהו בהגיע זמן ההדלקה להדליק. וכן יכול הוא להתחיל לעסוק במלאכה כשממנה אדם אחר שיזכירהו, אלא שיש המדייקים מלשון אדה"ז שלא לסמוך על כך לכתחילה, אלא לצורך דבר מצווה כמו לימוד-תורה או סעודת מצווה.

תקנו חכמים להודות ולהלל לה' באמירת פרקי ההלל שבתהלים, ברגלים שנקראו "מועד" ונאסרו במלאכה ואף התייחדו בקרבנותיהם. מעבר לתקנת קריאת ההלל ברגלים, נהגו ישראל לומר את ההלל בששת הימים האחרונים של פסח אף שלא התייחדו בקרבנות בפני עצמם כבחג הסוכות, וכן בראשי חודשים; ובכדי שיהיה ברור שהלל זה נאמר מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם. ובחנוכה הנהיגו לומר הלל שלם מפני גודל הנס שאירע בו; ונחלקו הפוסקים לגבי הברכה על ההלל בימים שאין גומרים אותו. ולמעשה מנהג חסידים שמברכים על ההלל בתחילתו ובסופו בחשאי גם בימים שאין גומרים בהם את ההלל, וכן המתפלל ביחידות מברך.

מצוה מן המובחר לקרוא את ההלל עם הציבור לאחר תפלת שחרית, בכדי שיענה עמהם "הודו" ו"אנא-ה'" אחר שליח הציבור. ויש מי שאומר שהבא לבית הכנסת לאחר שהתפללו הציבור שחרית, ועומדים הם לקרות ההלל והוא לא התפלל שחרית, יקרא תחלה הלל עם הציבור ואחר כך יתפלל. אלא שעל פי האריז"ל יש להימנע מאמירת דברים שלא כסדרן, ויש אומרים אף שלא הייתה דעת רבותינו נשיאנו נוחה מכך. והטוב ביותר הוא להשתדל ולדאוג שיוכל לומר את ההלל בציבור אחרי שמונה-עשרה, וכך נהגו רבותינו נשיאנו בימים טובים, אף שבכל השנה היו מאריכים בתפלה שעות לאחר הציבור.

אין להפסיק באמצע הלל, אולם אם הפסיק ממשיך מהמקום בו הפסיק ואינו חוזר לראש ההלל. ומותר לענות בהלל רק על דברים שבקדושה שהתירו לענות בקריאת שמע, כיוון שהקורא את ההלל נחשב כאוחז באמצע הפרק עד סיומו. ויש לקרוא את ההלל כסדר מתחילתו לסופו, ואם דילג פסוק או תיבה אחת ונזכר אחר כך, עליו לחזור ולקרוא מהמקום שטעה.

האוחז באמצע הלל וקראוהו לעלות לתורה, יעלה ויברך, אך לא יקרא יחד עם הבעל קורא אלא יעקוב בעיניו בלבד בספר התורה. ואם הוא כהן או לוי ואין שם אחר במקומו, לכתחילה יצא מבית הכנסת ולא יקראו לו לעלות לתורה כאשר הוא באמצע ההלל.

נאמר: "המזבח . . זה השלחן אשר לפני ה'", ואמרו חכמים: "כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו". בין הדברים שהנהיגו על השלחן בדומה למזבח הוא להסיר או לכסות את הסכינים שעליו בעת ברכת-המזון. בטעם מנהג זה כתבו הפוסקים, שעל המזבח נאמר: "לא תניף עליהם ברזל", כיוון שהברזל מקצר ימי האדם והמזבח מאריך ימיו של אדם ע"י הקרבנות. וכן השולחן מאריך ימיו ע"י מצוות הכנסת אורחים. טעם נוסף לכך, משום שהיה אדם שהזיק לעצמו באמצעות הסכין כשהגיע לברכת "בונה-ירושלים" כביטוי לצערו על החורבן, וכמניעת הישנות המקרה תקנו להסיר את הסכינים. אולם נהגו שלא לכסותם בשבת וביום-טוב, שבהם אין פגע רע.

את ההלל יש לומר מעומד ולכן אין להישען ולהיסמך באמירתו, אך אדם חלוש רשאי לאמרו בישיבה. באמירת ההלל יש להיזהר לבטא כל מילה בבירור, שלא יטעה בהברה המשנה את משמעות המילה. כמו כן באמירת הפסוק "הודו לה' יש לבטא במדויק את המילים "כי לעולם" שלא ישמע "כלעולם", וכן יש להדגיש את האות ס' של "חסדו" שלא ישמע "חזדו". וכשמגיע שליח הציבור ל"יאמר נא" אומרים הקהל אחריו "הודו לה' . ." וכן לאחר פסוקי "יאמרו נא". וגם המתפלל ביחידות אומר "הודו לה' . ." לאחר פסוקים אלו.

כתבו הפוסקים שנכון שלא להסיר את המפה והלחם מן השולחן עד לאחר ברכת-המזון, בכדי שיהא ניכר שמברך על חסדי ה', שהרי השיור מהלחם הוא סימן ברכה. אלא שאם סיימו בסעודה את כל הלחם, אין להביא פת חדשה לשלחן מפני שנראה כעורך שלחן לעבודה-זרה, אך אם נותרה פת שלימה, כגון בשבת שנותרה חלה מה"לחם-משנה", טוב שלא להסירה עד לאחר הברכה.