הלכה יומית

מן הדין זמנה של תפלת ערבית נמשך כל הלילה (עד עלות השחר), שכן תפלת ערבית נתקנה כנגד אברי העולות בבית המקדש שניתן היה להקריבם על גבי המזבח במשך כל הלילה. ולכתחילה יש להתפלל ערבית מיד אחר צאת הכוכבים, וביחוד הקפידו חכמים שלא לאחר את קריאת שמע של ערבית לאחר חצות הלילה, מפני שחששו שמא ישכח אדם לאומרה. ומכל מקום אם עבר ולא קרא עד חצות הלילה, יקראנה עם ברכותיה עד עלות השחר, ובדיעבד אם נאנס יכול לקוראה עד 'הנץ-החמה', ללא ברכת 'השכיבנו', אבל תפילת ערבית לא יתפלל אחר עלות השחר.

קודם תפלת ערבית אסור לאכול פת או מזונות יותר משיעור "כביצה" -54 גרם, וכן אסור לישון עד שיתפלל שמא ישכח להתפלל. אולם שאר מאכלים שאינם ממיני דגן כמו פירות וכן כל המשקאות שברכתם האחרונה היא "בורא-נפשות", מותרים קודם תפלת ערבית. ואם התחיל לאכול בתוך חצי-השעה שקודם צאת הכוכבים, צריך להפסיק לאכול ולהתפלל ערבית בזמנה. אך אם התחיל בהיתר לפני החצי-שעה שקודם צאת הכוכבים, מעיקר הדין אינו חייב להפסיק.

קודם שאלת ובקשת הגשמים קבעו חכמים להזכיר שבחו של ה', על שהוא "משיב הרוח ומוריד הגשם". ותקנו לאמרו בשמיני עצרת, מפני שבחג הסוכות נידונים על המים, ולכן קשרו את הבקשות והתפלות על ירידת הגשמים עם ימי החג (ולא הקדימו לתחילת החג כיון שגשם בחג הסוכות אינו סימן ברכה). אולם שאלת הגשמים עצמה, כלומר – בקשת "ותן טל ומטר לברכה" נדחית עד לליל ז' מר חשוון, תוך התחשבות בעולי הרגל שבאו מרחוק, ולכן דחו את תחילת בקשת הגשמים בחמישה עשר יום, בכדי שאחרון עולי הרגל, שבא מנהר פרת, יספיק לחזור לביתו מבלי שירד עליו גשם בדרכו.

לעניין הזכרת גשמים מובא להלכה כלל שהמתפלל ואינו יודע אם הזכיר הגשם אם לא – עד שלושים יום מיום התחלת הזכרת הגשמים, חזקה עליו שאמר מה שהיה רגיל לומר ומן הסתם עדיין לא התרגל להזכיר גשמים (ומכל מקום אינו חוזר כיון שאמר "מוריד הטל"), אך לאחר שלושים יום מיום התחלת הזכרת הגשמים, אם מסופק הוא האם הזכיר, מן הסתם שהזכיר גשמים מפני שהדבר כבר שגור על לשונו. ומכאן נמצאנו למדים שהמסופק אם שאל מטר או לא – עד שלושים יום מיום ז' מרחשון חוזר, אך לאחר שלושים יום, אינו חוזר.

התחלת שאלת הגשמים בז' במרחשוון נתקנה רק בארץ ישראל, מפני שבה הצורך למים גדול. אולם בבבל בה אין צורך דחוף כל כך לגשמים קבעו לשאול גשמים 60 יום לאחר תקופת תשרי (חמישי או שישי לדצמבר) וכך נהוג בחוץ לארץ. ודנו הפוסקים אודות בן ארץ ישראל השוהה בחו"ל בז' מרחשוון מתי יתחיל לומר "ותן טל ומטר". ולמעשה דעת הרבי וכן הכריעו פוסקים רבים שכל עוד שוהה הוא בחו"ל, עדיין אומר "ותן ברכה" כבחו"ל, אולם מיד כששב לארץ מתחיל לשאול גשמים. ואם היה בארץ ישראל בז' מרחשוון ונסע לחו"ל בזמן שעדיין לא שואלים שם גשמים, שואל גשמים בתפלתו בלחש, ואם ניגש כשליח ציבור בחו"ל – אומר בתפלתו בלחש "ותן טל ומטר", אך בחזרת הש"ץ יאמר "ותן ברכה".

מי ששכח לומר "ותן טל ומטר" – בברכת השנים, יאמר זאת קודם סיום הברכה (וראוי להמשיך משם לפי סדר הברכה), ואם שכח – יאמר לפני "תקע בשופר", ואם שכח – יאמר בברכת "שומע תפילה" (לפני "כי אתה"), ואם סיים "שומע תפלה" – יאמר לפני "רצה". ואם גם אז שכח – חוזר ל"ברך עלינו", ואם כבר סיים את "יהיו לרצון" האחרון – חוזר לראש התפילה. טעה שליח צבור בתפלתו בלחש – אינו חוזר, אלא סומך על חזרת הש"ץ שיחזור ויתפלל בקול רם ויאמר "ותן טל ומטר".

שכח לומר "ותן טל ומטר" וכבר עבר זמן התפלה והגיע הזמן של התפילה הבאה, יתפלל בתפלה הבאה פעמיים את תפלת שמונה עשרה – התפלה הראשונה לשם חובת התפלה הנוכחית, לאחריה ימתין מעט (כדי הילוך ארבע אמות, ובתפלת שחרית יפסיק ביניהן באמירת "אשרי" שאחרי נפ"א), ואז יתפלל שוב לתשלומי התפלה הקודמת. אך אם שהה זמן רב אחרי שהתפלל שמונה עשרה בתפלה הבאה – אינו יכול עוד להשלים את התפלה הקודמת.

יש הפוסקים שאם לא שאל מטר נחשב כאילו לא התפלל, כיוון ששאלת טל ומטר הוא מגוף התפילה. ולפי זה מי ששכח ונזכר לאחר שעבר זמן התפלה תמיד יהיה חייב להשלים בתפלה הסמוכה, ואפילו במנחת ערב שבת יצטרך להתפלל ערבית פעמיים, דאף שגם בתפילת ההשלמה לא ישאל מטר, חובה עליו להשלים התפילה שהחסיר. ויש חולקים על זה במקרה שגם בתפילה הבאה לא יזכיר בתפילה את מה שהחסיר. ומכריע אדה"ז שבדרך כלל מתפללים פעם שניה בתורת נדבה (לצאת יד"ח הדעה הראשונה). ומדברי אדה"ז משמע שאם שכח לשאול מטר בתפלת מנחה בערב שבת ונזכר בלילה, לא יתפלל בערבית פעמיים שמונה עשרה, כיון שבשבת אין מתפללים נדבה לכן לא ישלים התפילה.

אמרו חכמים: "אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל", בכדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל. ולעשות דברים הקלים ממש קודם התפלה, כגון הפעלת מכונת-כביסה, וכן לפנות אשפה מהבית, כיון שאינם דברים שרגילים להימשך בהם מותרים; וחפצי מצווה כגון קניית צרכי שבת בערב-שבת מותר קודם התפילה, אם יתכן שלא יהיה מה שרוצה לקנות לאחר התפילה, ובלבד שלא יפסיד קריאת-שמע בזמנה וכן שלא ימנע מתפלה בציבור.

הנצרך לנקביו לא יתפלל עד שיתפנה תחלה, ואם עבר והתפלל למרות שהיה צריך להתפנות, בקטנים אינו צריך לחזור ולהתפלל, ובגדולים, אם יכול להתאפק משך זמן של 96 דקות – יצא ידי-חובת התפילה בדיעבד, אך אם היה צורך דחוף כך שלא יכול להמתין משך זמן זה צריך לחזור ולהתפלל אחר שהתפנה. אדם שבאמצע תפילתו הוצרך להתפנות ולפני התפילה לא היה צריך, אם יכול להתאפק יסיים תפילתו ואינו צריך לחזור ולהתפלל. כמו-כן, אסור להתפלל במקום שיש בו צואה ושאר דברים שריחם רע, האיסור הוא בתוך ארבע אמותיהם או שנמצא לפניו במקום שרואים אותם. ואם ריחם מתפשט, צריך להרחיק ארבע-אמות ממקום שכלה ריחם, ואם לא נזהר בזה עליו לחזור ולהתפלל.

אמרו חכמים: "טפח באשה ערווה", וביארו בגמרא שדין זה נסוב גם על אשתו, שכל מקום שדרכו להיות מכוסה באשה, אם מגולה ממנו טפח הרי הוא "ערווה" ואסור להתפלל או לקרוא קריאת-שמע כנגדה, ויש מקומות בגוף שאסור לגלות אפילו פחות מטפח. ולא רק באשה אמור דין זה אלא אף באיש, שאם מקום ערותו מגולה אסור לקרות קריאת-שמע ולהתפלל כנגדו (אך בערות קטן מותר לברך כנגדו, כגון בברית המילה), אלא יחזיר פניו מהן (או יעצום עיניו אם אינו כנגד ערווה ממש); כמו כן אסור להתפלל או ללמוד תורה כאשר נשמעת שירת נשים, וזאת גם כאשר אין בכך איסור מצד עצם זמרתן כגון בשירת בנותיו או אשתו וכו' – בעת התפלה או לימוד וכדומה הדבר אסור.

מצווה ליטול-ידיים כהכנה לתפילה, ומי שידיו מטונפות – חייב ליטול ידיו קודם התפילה. ואם אין לו מים בסמוך, ויודע שידיו מטונפות, עליו לטרוח כדי מרחק של מיל (כ-960 מטר), ואם בינתיים יעבור זמן-התפילה, ישפשף את ידיו בבגדו או בדבר אחר, כדי להסיר מידיו זוהמתן ויתפלל, וכן כשעומד בתפלת עמידה ונגע במקומות-המטונפים ישפשף ידיו וינקם. ומי שידיו חייבות נטילה והתפלל ללא נטילה, בדיעבד אינו חוזר ומתפלל, אלא אם כן היה טינוף דוחה (-צואה), שאז עליו לנקות ידיו ולהתפלל שוב לכל הדעות.