הלכה יומית

נאמר "וכל אשר באהל יטמא". כלומר, הנכנס לחדר בו נמצא הנפטר – נטמא, וכיוון שהזהירה התורה את הכהנים להישמר שלא להיטמא למת, חל עליהם איסור להיכנס לתוכו. מסיבה זו עוררו הפוסקים, את הבעיה בכניסת כהנים למרכזים רפואיים, בהם עלולים להימצא נפטרים חלילה. במקומות מסוימים מאוד מצאו פתרונות הלכתיים לכניסת הכהנים בעת הצורך, זאת ע"י חציצה בפני הטומאה, אולם ברוב המרכזים הרפואיים לא קיימים פתרונות כאלו וכניסת הכהנים אסורה. במרכזים רפואיים בהם רוב המאושפזים הנם גויים, כגון בחו"ל יש המתירים לכהן להיכנס, כאשר יש צורך גדול בכך, בתנאי שיברר ככל-יכולתו שאין שם נפטר יהודי באותה השעה, ועל פי הנחיית מורה-הוראה.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, הסבירות שבמרכזים רפואיים ימצאו חלילה נפטרים, אינה מאפשרת לכהנים לבקר בהם. מובן שאין הדברים אמורים במקרה של פיקוח נפש, שהרי אפילו ספק פיקוח-נפש, דוחה טומאת-כוהנים. ודנו הפוסקים האם מותר לכהנים ללמוד רפואה, שכן יש בו צורך הצלת-נפשות. למעשה פוסקים רבים כתבו שהדבר אסור בגלל ההכרח לגעת בגופות במהלך הלימודים, איסור זה הוא אף בחו"ל מחשש נגיעה במת גוי, שאסורה אף היא. אולם מותר לכהן לשמש 'אח' במרכז רפואי, אם יש הכרח בדבר לצורך פרנסתו או לטיפול בחולים; אלא שעליו להתנות מראש, שבכל מקרה של מת, או גסיסה חלילה, יוכל לצאת מן הבניין עד שיפנו את הנפטר.

מלאכת הַדָשׁ היא אחת מל"ט מלאכות המשכן, מלאכה זו נועדה לפרק את התבואה מקליפתה, באמצעות הדריכה עליה בכוח, ובכך גרמו להפרדת השבלים מקנה החיטים והשעורים. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת, ואף תולדתה – הסחיטה, אסורה. שכן, הסחיטה מביאה לתוצאה זהה – פירוק שני דברים חלוקים זה מזה, וכך גם הסחיטה מפרידה את הנוזלים מהדבר הנסחט. משום-כך אסור לסחוט מטלית או מטפחת נייר לחה בשבת וביום טוב, כדי לנקות בעזרתה דבר מה. שהרי הסוחט מעוניין במים הנסחטים בכדי לנקות באמצעותם, וכיוון שכוונתו בסחיטה להפריד את הנוזל מן הבד, לכן פעולה זו אסורה. ובהלכה הבאה יתבאר אי"ה אודות השימוש במגבונים בשבת.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, פעולת הסחיטה אסורה בשבת להיותה תולדתה של מלאכת ה"דש". ומשום כך אין לסחוט סמרטוטים בשבת לצורך ניקוי וכדומה. ודנו הפוסקים האחרונים אודות שימוש במגבונים לחים בשבת, שכן הגדרת דבר רטוב האסור בסחיטה, היא: "טופח על-מנת להטפיח", כלומר, כשהדבר רטוב באופן כזה שהיד הנוגעת בו תרטיב יד אחרת. מסיבה זו כתבו פוסקים רבים לאסור את השימוש במגבונים לחים בשבת, ויש שהתירו להשתמש בהם בשבת אך ורק לצורך קטן שלא יחלה, משום חשש סכנה.

נטילת הידיים לדבר שטיבולו במשקה צריכה להיות כמו הנטילה לאכילת לחם, ויש לנהוג בה את כל הדינים והמנהגים של נטילת הידיים לסעודה – אלא שאין מברכים עליה. טעם הדבר הוא, משום שיש מן הפוסקים שכתבו שכיום אין נוהג חיוב הנטילה לדבר שטיבולו במשקה לשם מצוות נטילה אלא משום נקיות בלבד, ולכן אף שלמעשה נוטלים את הידיים, אין לברך על הנטילה משום ש"ספק ברכות להקל".

מי שנטל ידיו לאכילת דבר שטיבולו במשקה והחליט אחר כך לאכול לחם, עליו ליטול את ידיו בשנית לצורך אכילת הלחם; במידה וידיו נותרו נקיות באופן כזה שלא הסיח דעתו מאז נטל את ידיו, לא יברך על נטילה זו. שכן, לכמה פוסקים נטילת הידיים אינה צריכה כוונה, וממילא נפטר בנטילה הראשונה ולכן לא יברך עליה.

נאמר: "לא תסיג גבול רעך" והרחיבו חז"ל את איסור זה לתחומים נוספים, והובא הדבר אף להלכה שבכלל איסור זה, הוזהרנו אף שלא לפגוע בפרנסת הזולת, שכן היורד לאומנות חברו שלא כדין משיג את גבול פרנסתו. ודנו הפוסקים האם מותר לבעל חנות מתחרה, להוזיל את מחיריו על מנת שיבואו לרכוש ממנו. למעשה יש שכתבו שבמקום שחנויות אחרות לא יוכלו להתחרות עם המחירים החדשים, ויאבדו את פרנסתם לגמרי הדבר אסור. אולם איסור הוזלת המחירים, הוא רק אם מוכר את כל המוצרים במחיר זה, אבל מותר למכור מוצרים מסוימים במחיר מוזל מאד, בכוונה שייכנסו אליו בעבורם, כיון שגם חנויות אחרות יוכלו לעשות כן.

אחת מל"ט המלאכות שהיו במשכן הינה מלאכת "מכה- בפטיש", ומשמעותה גימור הכלי בכדי להביאו לצורתו הרצויה. חכמים למדו מכך שכל פעולה שמהווה סיום תהליך של הכנת דבר או תיקון החפץ אסורה בשבת. ודנו הפוסקים האם פתיחת בקבוקים חדשים בשבת מותרת, או שמא יש בה משום איסור "מכה-בפטיש", שע"י הפרדת הפקק מהטבעת שתחתיו נעשה ראוי לשימוש, ויש אכן שאסרו את פתיחת כל סוגי הפקקים. אלא שלמעשה פוסקים רבים כתבו להתיר זאת מכמה טעמים, ומהם: שהפקק היה כבר כלי בטרם פתיחתו, שניתן לפתוח את הפקק מבלי לקורעו. עוד יש לדעת שמלאכת מכה בפטיש הנעשית שלא במטרה לתקן כלי איננה מלאכה גמורה.

נאמר: "כבד את אביך ואת אמך" ודרשו חכמים שפסוק זה בא אף "לרבות אחיך הגדול”. ולדעת כמה מן הראשונים חיוב זה הינו מן התורה. ויש שכתבו שכיוון שמצווה זו נגזרת מכיבוד אב ואם – שגנאי להורים שלא מכבדים את תולדותיהם, לכן חיוב כבוד אחיו הגדול, אינו מגבל לזמן חיי ההורים, אלא הוא בתקפו תמיד. יש שהוסיפו וכתבו שעל פי דבריהם, מצווה זו קיימת אף באחותו הגדולה, וגם בכל אח שגדול ממנו. שכיוון שמצווה זו מיוסדת על העיקרון שגנאי להורים שלא מכבדים את תולדותיהם הגדולים, יש להניח שהציווי לכבד את האח הגדול, אמור בין בבן ובין בבת, וגם בכל האחים שגדולים ממנו.

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", מכך למדו חכמים שהלוקח כלי מן הנכרים חייב להטבילו, בכדי להוציא את הכלי מטומאת הנכרי ולהכניסו לקדושת ישראל. ודנו הפוסקים אודות מאכלים ומשקאות הנרכשים בכליהן האם חלה עליהם חובת טבילה. ולמעשה כתבו הפוסקים שכל עוד והמאכל נמצא בכלי המקורי עמו נרכש, מותר להשתמש בו ואף לאכול או לשתות מהכלי עצמו, שכן עיקר הכוונה הייתה על רכישת המאכל ולא הכלי; ועוד כמה טעמים נאמרו להקל בזה. אולם לאחר גמר הוצאת כל התכולה מן הכלי, השימוש בכלי הופך אותו לכלי קבוע, ולכן מעוניינים למלאותו בדברי מאכל או משקה יש להטבילו.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, הצטווינו על כיבוד האח הגדול – צווי שלדעת כמה מהראשונים הינו מן התורה. ודנו הפוסקים, האם בכלל ציווי כיבוד האח הגדול נכלל אף הציווי לירא ממנו כדרך שמחויבים לנהוג בהורים, כגון איסור ישיבה במקומו, לסתור את דבריו, וכדומה. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים לעניין מורא האח הגדול, שכיוון שהפסוק ממנו נלמד כבוד אחיו, מדבר בחובת כבוד ולא במורא – לכן מותר לקרוא בשמו הפרטי ולהתיישב במקומו, אך כמובן שיש לעשות זאת בכבוד ובדרך ארץ.

המינוח "ביטול איסורים" משמעותו, שדבר האסור ודבר המותר שהתערבבו, כגון חלב שהתערב עם מאכל בשרי, התערובת כולה אסורה, אלא אם כן הרכיבים המותרים בתערובת גדולים פי 60 מהמרכיב האסור, במקרה זה כל התערובת תהיה מותרת. למעט מקרים מסוימים בהם אופן ביטול האיסור דורש תנאים שונים, ולכן יש לברר דינו אצל מורה הוראה כיצד לנהוג בכל מקרה לגופו. ודנו הפוסקים אודות איסור שהתבטל בהיתר על פי ההלכה, האם רשאי האדם להחמיר על עצמו שלא לאכול מן התערובת. יש שכתבו שעל-אף שהותר, מצווה להתרחק מן הכיעור ולא לאכלו. אולם יש שהזהירו שאין להחמיר יותר ממה שקבעו חז"ל, שבכך מראה שאינו מאמין בדבריהם.