הלכה יומית

תקנו חכמים ליטול את הידיים בבוקר קודם התפילה, וכמה טעמים נאמרו בדבר: לקדש את הידיים לפני עבודת הבורא, כפי שנהגו לעשות הכהנים בטרם עבודתם במקדש. כמו-כן בכדי להסיר את הרוח-הרעה השורה בלילה ובבוקר נותרת רוח זו על הידיים, ועוד משום שבעת השינה יתכן שהידיים נגעו במקומות מטונפים. ודנו הפוסקים האחרונים אודות מי ששכח לברך על נטילת ידיו בבוקר עד מתי יוכל לברך. יש שכתבו שאם עוד לא ברך את ברכות השחר יכול לברך לפניהם על נטילת ידיים, וכן משמע מדברי אדה"ז במהדו"ק שלו, אולם במהדו"ב משמע שאין לברך ענט"י כאשר כבר נטל בלא ברכה.

תקנו חכמים לברך בכל יום את ברכות-השחר, המשבחים את ה' על סדר העולם והנהגתו והנאת הבריות מכל פרט בעולם שברא. ומשום-כך תקנו לומר את ברכות השחר, בפעם הראשונה ביום שנהנים מהנאות המתוארות בהן. אלא שלמעשה ניתן לומר את כל ברכות השחר גם אם כבר התפלל תפלת שחרית, ולכתחילה יאמרן עד שליש היום, ולפחות עד חצות היום, ובדיעבד עד שעת השינה בלילה, ואם הוא כבר מתנמנם לא יברך "המעביר שינה". אלא שכל האמור הוא רק על ברכות-השחר אך לגבי ברכת "על נטילת ידיים" כבר הוזכר בהלכה הקודמת, שלמנהגנו אין לאומרה לאחר תפלת מנחה, ולגבי ברכת התורה יתבארו הדברים אי"ה בהלכה הבאה.

אחת מל"ט מלאכות המשכן הייתה מלאכת מְלבֵַן, הסרת הלכלוך הדבוק בצמר, ניקויו והפיכתו ללבן באמצעות שטיפה וצביעתו בחומרים מלבינים. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת ואף את תולדתה – כיבוס בגדים אסרו בשבת. למעשה איסור זה קיים לא רק בכיבוס ממשי, אלא אפילו בניקיון נקודתי הזהירו "המנער טליתו בשבת – חייב חטאת". בכל מצב אין להשתמש במים מטלית לחה או כל חומר רטוב לניקוי הבגד. במידה והבגד התלכלך מאבק והבגד שחור וחדש כמו כובע, כיוון שמקפידים עלניקיונו, חל איסור לנקותו מהאבק שעליו. במידה ואין מקפידים על הלכלוך מותר לנקותו ביד או בעזרת מפית יבשה, אך אין להשתמש במברשת לצורך כך.

בהלכות הקודמות התבאר דין שליח-ציבור שטעה בעת חזרת-הש"ץ. הלכה זו תעסוק בטעות בתפלת-הלחש. כתבו הפוסקים שהש"ץ שטעה בתפלתו שבלחש, לעולם אינו חוזר ומתפלל שוב את תפלת העמידה, משום שבכך יגרום טורח לציבור, אלא יסמוך על חזרת-הש"ץ אותה יאמר מיד, וכשיסיימה יאמר בלחש "אלקי, נצור" ויפסע לאחוריו כפי שנוהג היחיד. במקרה שטעה הש"ץ, בשלשת הברכות הראשונות של תפלת שמונה עשרה – בתפלתו שבלחש, נחלקו הפוסקים: יש שכתבו שעליו לחזור. לעומתם היו שכתבו, שאף אם טעה בשלשת הברכות הראשונות אינו חוזר. ולמעשה פוסק אדמוה"ז שכל עוד ואוחז הוא עדיין בתפלתו יחזור, אך אם כבר סיים תפלתו לא יחזור, שלא להטריח את הציבור.

נאמר "ובחוקותיהם לא תלכו", מפסוק זה למדו חכמים את האיסור לנהוג במנהגי הגויים; בין ההבדלים הבולטים שבין ישראל לעמים שציינו חז"ל הינם דיני הצניעות. הם למדו זאת בין היתר מן האמור בפרשת הסוטה, שם משמע שנשות ישראל מאז כיסו את ראשן ואת גופן. חכמים אף כינו את דינים אלו "דת משה" ו"דת יהודית" ובכך בטאו את ייחודיותו של עם ישראל על העמים בהקפדה עליהם. אודות גיל חינוכן של ילדות להליכה בצניעות נחלקו הפוסקים, יש שכתבו שיש להקפיד עמן החל מגיל חינוך ולעומתם יש שכתבו שעוד קודם. למעשה, כותב הרבי שעל פי ההלכה יש להקפיד על כך החל מגיל ,3 אלא שיש לעשות זאת בדרכי נועם.

נאמר: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך.. ובא הלוי.. והגר והיתום והאלמנה .. ואכלו ושבעו". בפסוק זה מתוארת מצוות עשה של מעשר עני. כשם שבשנה הראשונה והשנייה, הרביעית והחמישית, מפרישים מהיבול הארץ, בין היתר, "מעשר-שני", כך בשנה השלישית והשישית לשמיטה מפרישים במקומו "מעשר עני". אחד ההבדלים המרכזיים שבין "מעשר שני" ל"מעשר עני" הוא, שב"מעשר-שני" ישנה קדושה ופודים אותו במטבע. לעומתו, "מעשר עני" אמנם חייבים להפריש, אך אין בו קדושה, אלא הוא שייך לעניים. כיוון ששנה זו – תשע"ח הינה שנת "מעשר עני" לכן יש לתת את הדעת על דיני מצווה זו כפי שיתבאר אי"ה בהלכה הבאה.

נאמר "את ה' אלקיך תירא". במצווה לירא את השם הנמנית במניין מצוות ה"עשה" מן התורה, נכלל אף האיסור שלא להזכיר לחינם את שמותיו של ה', ואם הזכיר אדם בטעות את שם השם, מיד ימשיך וישבח את השם, כגון שימשיך ויאמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ודנו הפוסקים אודות אמירת שמות ה' בשפות לועזיות, והכל מודים שאם אמר ברכה בלשון לועזית יש תוקף לברכתו, וממילא יש להיזהר מברכה לבטלה גם בלשון לועזית. וכתבו פוסקים רבים שבכלל יש להימנע מהזכרת שם-שמיים לבטלה אפילו בלשון לועזית.

כפי שהוזכר בהלכה הקודמת, שנת תשע"ח הינה שנת "מעשר- עני". דיני שנת המעשר חלים על הירקות שנקטפו החל מראש השנה, וכן על הפירות שהגיעו לשליש הבשלתם, או לכמה פוסקים לשליש גידולם, אחרי ט"ו בשבט. ולכן מרוב הירקות המגיעים כעת לשווקים, ומהפירות שיגיעו באביב, צריך להפריש "מעשר-עני". בפירות ובירקות שבוודאי לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, חייבים לתת את ה"מעשר עני" לעניים, ולאחר הפרשתו כדין, יש למסור אותו או את שוויו לעניים או למוסד שמאכיל גם בני עניים. ונחלקו הפוסקים האם יש צורך להפריש "מעשר-עני" בפירות-וירקות עליהם מוטל ספק האם הופרשו, ולמעשה נהוג להקל בכך, כיוון ש"מעשר-עני" אין בו קדושה אלא הוא חיוב- ממוני.

על פי דברי אליהו הנביא לרב יהודה לפני היציאה לדרך יש לבקש תחלה רשות מה'. האמורא רב חסדא ביאר זאת בגמרא שכוונת הדברים היא – ש"כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך", כבקשת רחמים שיעבור את הדרך וסכנותיה בשלום. וכך נפסק להלכה שכל ההולך או הנוסע בדרך שארכה 'פרסה' – כ4- ק"מ, או בדרך מסוכנת הפחותה מכך – עליו לומר את תפלת הדרך. מאחר ותפלת הדרך משמשת רק כבקשת רחמים לכן אינה פותחת ב"ברוך", עם זאת הובא בשלחן ערוך, שטוב לטעום משהו לפני תפלת הדרך, בכדי לפתוח ב"ברוך" כדין ברכה הסמוכה לחברתה. אלא שלמנהגנו – וכן מנהג הרבי, שאין הקפדה על כך.

נאמר: "אם כסף תלוה את עמי". והצטווינו להקל על האדם הזקוק לעזרה, ואף הזהירה התורה על כך "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" שלא נמנע מלהלוות לו. ודנו הפוסקים האם חיוב זה הוא אף בעזרה לקבל הלוואה – כגון, שמקבל ההלוואה נדרש להביא ערב – האם יש חיוב לעזור לו בכך, או שמותר להסתייג ולהימנע מפני החשש להיקלע לחובות, במידה ולא יפרע הלה את הלוואתו. יש שהביאו את דברי הרמב"ם שלא ראוי להיות ערב, וביארו שכוונתו היא כשיש חשש קרוב שיגיע לו הפסד. עם זאת כשאין חשש, יש מצווה גדולה לעזור גם בנתינת ערבות, ואין להימנע ממידת חסד זו.

נאמר בגמרא וכן נפסק להלכה, שמעיקר הדין ניתן לומר תפילת הדרך אפילו תוך כדי הליכה, אלא שכלשון הכתוב – "מהיות טוב אל תקרא רע", באם מסתדר עדיף לומר את תפלת הדרך בעמידה. עם זאת – כאשר הוא רוכב אין צורך לרדת מן הבהמה אך יש לעצור אותה. סיבת הדבר היא משום שהעיכוב בירידה מהבהמה עשוי להטריד את כוונתו, ולכן מוטב שיברך על גבי הבהמה בעצירתה. כתבו האחרונים שבאוטובוס עדיף שיאמר את תפלת הדרך בעמידה, באם הדבר מתאפשר בבטחה. והנוסע ברכב פרטי, ראוי שיעצור את הרכב בתחנה או בחנייה זמנית, וייצא ממנו לאמירת תפלת-הדרך כשאין בכך סיכון, וכך נהג הרבי כמה פעמים.

אמרו חכמים ששמו של ה' – "שלום", עם זאת כשמנו את שמות ה' שאסור למחקם לא הזכירו חכמים את השם "שלום". ולכן לדעת כמה מן הפוסקים אין צורך לגנזו; ואף משתמשים בו כאשר נפגש איש עם רעהו כדי לברכו בשם ה'. אלא שעדיין הזהירו חכמים שלא לבזותו. ולכן אסור לאדם לומר לחברו "שלום" במקומות המטונפים ודומיהם. ונחלקו הפוסקים האם מותר להזכיר שם אדם שקוראים לו "שלום" במקומות מטונפים. יש שכתבו שאסור לקרוא לו בשמו, אולם יש שהתירו זאת – כיוון שכוונתו לשמו של האדם. ולמעשה כותב אדמוה"ז שהלכה כדברי המקל הואיל וזו מחלוקת בדברי חכמים, ולכן נוהגים להקל בכך.