הלכה יומית

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, שלא הייתה דעת חכמים נוחה מכך שכותבים שם שמיים בשטרות, ונפסק אף להלכה, שלא לכתוב שם-שמיים במכתבים, מחשש שמא יתבזה חלילה. בעקבות זאת דנו הפוסקים אודות המנהג לפתוח במכתבים ומודעות בכתיבת "ב"ה" – האם אין בכתיבת "ב"ה" במכתבים חשש לביזיון שם שמיים. ואכן היו שהורו שלא לכתוב אותיות "ב"ה" במכתבים, שכן האות ה' אף היא מאותיות השם, וחל עליו איסור מחיקה, וכמו כן יש איסור בהשלכתו במקום ביזיון. אלא שלמעשה מקובל בין פוסקים רבים להקל בכך וכן הוא מנהג הרבי. מפענחים את האות ה' בראשי-התיבות "ב"ה" לא כאות משמות הקודש, אלא כמרמזת על המילה "השם" שאין בה קדושה, ואין חשש לביזיונה.

נאמר בגמרא: "ידיים אין טהורות לחצאין", כלומר שפיכת המים בנטילת הידיים צריכה להיות בצורה כזו שתגיע לכל היד, ומי שנטל רק חצי ידו עליו לחזור וליטול שוב את כל ידו גם את החלק שכבר נטל, משום שאין זו דרך נטילה. ודנו הפוסקים אודות מי שאינו יכול ליטול את כל ידו מפני שידו חבושה – כיצד ינהג בנטילת ידיים. למעשה כתבו הפוסקים שתחבושת שניתן להסירה ואין הדבר כרוך בכאב או בצער מיוחד, חייב להסירה לפני שייטול ידיו. אולם בפלסטר שאף פעם לא אכפת לו להסתובב אתו ואינו מורידו, אינו חייב להסירו לפני הנטילה, אולם אם הפלסטר רופף ויכול להסירו בקלות עליו להורידו, והגר"ח נאה כותב שלדעת אדמוה"ז יש להיזהר שהמים לא יגעו בפלסטר.

בהמשך להלכה הקודמת אודות נטילת ידיים למי שידו חבושה, יוצגו להלן הבהרות נוספות בהקשר זה. כתבו הפוסקים, שתחבושת שבוודאות לא יסירה במהלך האכילה, מחמת הכאב, ייטול את שאר חלקי היד ברביעית מים ואינו צריך להסירה. אולם, אם יש מעליה חבישה נוספת שמטרתה לחזק את התחבושת התחתונה והיא גדולה ממנה, עליו להסירה כדי שיוכל ליטול את אותו חלק ביד. תחבושת שאין צורך להסירה ונטל עמה ידיו, אך במהלך הסעודה נפלה לו, אם אינו חובש את אותו מקום מיד, אין הוא רשאי להמשיך לאכול ללא נטילת ידיים כדין. ואם נאסר עליו להרטיב את הפצע, יעטוף את היד בניילון או במטלית נקייה.

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" ודרשו חכמים: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים". בין הדברים שאסרו חכמים משום "הונאת-דברים" נכלל איסור לכנות את החבר בשם גנאי. איסור זה הוא שלא בפניו. יתר על כן אמרו חז"ל שאיסור זה בתקפו, אף אם הלה כבר הורגל בכינוי זה, כיוון שהתכוון לקרוא לו בשם גנאי, לכן עובר הוא על האיסור. כמו כן אסור אף לכנות שם גנאי לקטן. וגם כשמתכוון בדרך צחוק והיתול הדבר אסור. ואף המוכיח את חברו על דבר שאינו הגון שעשה, עליו להיזהר שלא לכנותו בשם גנאי. ובהלכה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בהגדרת איסור זה.

מעיקר הדין אסור לכנות את חברו רק בשם שיש בו גנאי, כגון כינוי שיש בו פגם משפחה, או פגם עבירה. ויש מן הפוסקים שכתבו שאסור לכנות את חברו רק בשם גנאי שיש בו איבוד ממשמעות שמו האמיתי של האדם, כלומר שאין בו שייכות לשמו האמיתי, כיון שרק בכך חברו מתגנה. ואדמוה"ז פוסק שיש להימנע מכל שם או כינוי שהאדם בוש בו. עם זאת, היו שהקפידו להתרחק מכל שם כינוי, והקפידו לקרוא לאדם בשמו הפרטי דווקא, ואפילו לא בשם אביו או משפחתו. וגדולי האמוראים השתבחו בהנהגה זו, ואמרו שבכך האריכו ימים. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים, שכשמכנים אדם בכינוי ללא כוונה כלל לגנותו, ואף הלה אינו מתבייש בו כלל, אין בכך כל איסור.

על קריאת-שמע נאמר שיש לקראתה: "בשכבך ובקומך", ופרשו חכמים שאין כוונת התורה שיש לקרוא את פרשיות קריאת-שמע בעמידה, אלא שכוונת הפסוק היא להורות את זמן קריאתה– בזמן הקימה. וכתבו הפוסקים שה"מחמיר" על עצמו ונעמד במיוחד לצורך קריאת שמע בעמידה, הרי הוא עובר על דברי חכמים, שכן זה שהתירו לקרוא קריאת-שמע בישיבה, אינו בכדי להקל, אלא משום שלא ראו חכמים מעלה כלל, בעמידה בקריאת-שמע. אלא שמי שאינו מתכוון לעמידה בקריאת-שמע ונותר לעמוד כפי שהיה בתחילה, או שנעצר באמצע הליכה כשהגיע זמן קריאת-שמע ונעמד בכדי שיוכל לכוון ביתר ריכוז- הדבר אפשרי, שכן אינו מתכוון לצורך עמידה ולכן אינו כעובר על דברי חכמים, ועל פי הקבלה יש ענין לקרוא קריאת-שמע בישיבה דווקא.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר". ודרשו חכמים: "חפציך אסורים", כלומר שאסור להתעסק בצרכיו בשבת, כגון לעמוד ולבחון דבר מה בדירתו או בחצרו, כשניכר שהוא מתכנן את מלאכתו שלאחר השבת. ודנו הפוסקים האם מותר להיכנס לתחנת אוטובוס בשבת. וכתבו הפוסקים שהדבר תלוי בכוונתו: כשנכנס לתחנה בכדי לנוח על הספסל מהליכתו או בכדי להתגונן מהגשם או מהשמש הקופחת מותר שאינו ניכר בכך שממתין לאוטובוס, אך ייזהר שלא לעיין בלוח זמני הנסיעה התלוי בתחנה. אולם אסור להמתין בתחנת האוטובוס בשבת, רק מתוך כוונה לנסוע מיד בצאת השבת, שפוגע בכבוד השבת, ואף זה נכלל בהגדרת "חפציך" שנאסרו בשבת.

על חג החנוכה נאמר בגמרא שנקבע "בהלל ובהודאה". וביארו הפוסקים שכוונת הגמרא "אבל מותרין .. בעשיית המלאכה". כלומר, בשונה מחגים אחרים שנקבעו אף לאיסור מלאכה, בחנוכה מותר. עם-זאת כתבו הפוסקים, שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל עוד הנרות דולקים. כתבו הפוסקים שהמלאכות מהן נמנעות הנשים בעת ההדלקה הן תפירה, כיבוס ודומיהן, אולם בהכנת צורכי סעודה וכדומה מותרות, שכן זמן הדלקת הנרות לא חמור במהותו יותר מחול המועד. ויש שהחמירו ואסרו בחצי השעה הראשונה כל מלאכה, ויש שהחמירו עוד ואמרו שאף הגברים אסרים במלאכה בזמן זה; מדברי הרבי משמע שנשים משתדלות להמנע מכל מלאכה. יצוין כי למעשה גם ללא האיסור, למנהגנו מקפידים להתעכב למשך חצי השעה הראשונה על יד הנרות.

אמרו חכמים: "אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל", ולמדו זאת מהאמור: "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו", כלומר לפני ששם פעמיו בדרכו לענייניו האישיים עליו תחלה להצדיק לבוראו בתפלה, ואף מובטח לו שע"י זה יצליחו ה' בעסקיו. וטעם האיסור הוא כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל. ודבר שהוא הכנה לתפילה כטבילה, וכדומה מותר. שאר הדברים אין לעשותם, בפרט אם כבר עלה עמוד השחר. וחפצי שמים, כגון, קניית צרכי שבת בערב שבת מותר קודם התפילה, אם יתכן שיגמר מה שרוצה לקנות לאחר התפילה, ובלבד שלא יפסיד קריאת שמע בזמנה, וכן שלא ימנע מתפלה בציבור.

בהלכה הקודמת התבאר שאסור להתעסק קודם התפלה בדברים שאינם לצורך התפלה, מחמת החשש שישכח את חובת התפלה. ודנו הפוסקים לגבי דברים הקלים שאין סיבה שימשך מחמתם וישכח את התפילה, יש מן הפוסקים שהחמירו בכך, וכתבו שאיסור עשיית מלאכה קודם התפילה זהה בחומרתו לאיסור עשיית מלאכה בחול המועד. ויש שהקלו בעשיית דברים הקלים ממש קודם התפלה, כגון הפעלת מכונת כביסה, וכן לפנות אשפה מהבית לפח האשפה המרכזי, כיון שאינם דברים שרגילים להימשך בהם. אולם יש שהחמירו וכתבו להימנע מכל עיסוק קודם התפילה, והתירו רק עיסוק של מצווה כשאי אפשר לעשותה כראוי לאחר התפילה, וכאשר אשתו מבקשת ממנו שיעשה מלאכות אלו ישמע בקולה.

הזהירו חכמים שלא לדבר בבית הכסא, והוסיף הרמב"ם: "צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים .. לא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול, וכדרך שנוהג צניעות ביום בבית הכסא כך נוהג בלילה". והובאו דבריו אף להלכה בשלחן ערוך. בטעם האיסור לדבר בבית הכסא יש שכתבו שהוא מפני סכנת מזיקים המצויים בבית הכסא, ולכן יש שהקלו בכך כיום, שאין שכיחות רוחות רעות ביננו. ויש שכתבו, שעל פי הקבלה עדיין יש להיזהר, מפני שכוחות הטומאה שואבים את חיותם מהדיבורים בבית הכסא. אלא שלמעשה כותב אדמו"ר הזקן בפשטות, שהאיסור שלא לדבר בבית הכסא הוא משום צניעות, ולכן אף כיום יש להקפיד שלא לדבר בבית הכסא.

אמרו חכמים: "אין שואלין בשלום אשה כלל", והוסיפו שאפילו ע"י שליח אסור לשאול בשלומה. מטרת האיסור היא לקבוע מרחק בטוח מפני התפתחות קרבה בין גברים לנשים. משום־כך אסור לאיש לשאול אישה בצורה ישירה "מה שלומך", כיון שזו שאלה הממוקדת בשלומה האישי של האישה. אמנם כתבו הפוסקים שכאשר אמירת ה"שלום" היא לצורך נימוס, ולא לצורך התעניינות בשלומה וקרבה, אין בכךאיסור. ולכן אם אומרת לו שלום יכול להשיב לה בלשון רכה ומנומסת ולא בלשון של התעניינות; אך אף־על־פי־כן נכון לנהוג כפי שכתבו חלק מהפוסקים שעדיף לומר "בוקר טוב" או כל לשון ברכה סתמית אחרת ולא "שלום" ו"מה נשמע" וכדומה. וכמובן שלפנות אליה בשמה הפרטי בכדי לשאול בשלומה – אסור.