הלכה יומית

נאמר: "כבד את אביך ואת אמך". והגדירו חכמים את מצוות כיבוד אב ואם – שחייב אדם לסייע לאביו ולאמו בכל מה שיצטרכו ופרטו חכמים: "מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא", וביארו הראשונים שאלו דוגמאות מועטות שנקטו חז"ל, אולם למעשה חיובו של הבן הוא, לסייע בכל דבר שיש להם צורך בו, ומבקשים ממנו. כשהורה מבקש דבר המסוכן בוודאות, אסור לו לשמוע לו. אמנם כשמבקש דבר שאינו בריא, שאין חשש סכנה ממשית על ידי זה, ורק ישנו חשש רחוק בלבד שהדבר עלול להזיק לבריאותו – נחלקו הפוסקים האם גם אז לא ישמע לו או שמא עליו לציית.

בהלכה הקודמת התבאר, שכאשר האב מבקש מבנו דבר המסוכן עבורו, אין הבן חייב לשמוע בקולו אך דבר שסיכויי הסתכנות ממנו קלושים, עליו לשמוע בקול אביו. ודנו הפוסקים, כיצד ינהג הבן כאשר הוריו צריכים לקבל טיפול שיש בו ייסורים ל"ע ומסרבים לקבלו, האם עליו לאלצם לעבור את הטיפול. ויש מן הפוסקים שכתבו לחלק: כאשר הטיפול מציל חיים, יש לעשות את הטיפול בעל כרחם ללא שהות. אולם כאשר הטיפול אינו בהול כל-כך, יש להשתדל שאדם אחר יאלצם לקבלו. אך כשמצבם אינו מוגדר כמסוכן, והטיפול רק ישפר את איכות חייהם, יש לשמוע בקול ההורים ולא יאלצם לעבור את הטיפול הכרוך בייסורים.

נאמר בפרשת נזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". וביאר רבי אלעזר הקפר שהתורה מתייחסת לנזיר כ"חוטא" בכך שציער עצמו מן היין. וכן כתבו הראשונים והובא הדבר אף להלכה שחייב האדם לשמור על בריאותו ואין לו רשות לסגף את עצמו ואפילו אסור לו למנוע עצמו ממאכל מסוים לשם סיגוף, אלא אם יש צורך בדבר לעבודת ה', ובפרט בדורותינו שנמנעים אף מתעניות של תשובה, ועבודת התשובה נעשית מתוך שמירה על בריאות הגוף. עם-זאת, מצווה התורה: "קדושים תהיו", ופירש הרמב"ן, שגם בהנאות העולם הזה הכשרות והמותרות לפי ההלכה יש לאדם לרסן את עצמו שלא יצרוך אותם לספק תאוותיו אלא לעבודת ה'.

כאמור בהלכה הקודמת אסור לאדם לסגף את עצמו ולהימנע ממאכל מסוים לשם סיגוף, אלא באם עושה זאת לצורך עבודת ה'. ודנו הפוסקים האם לאור האמור מותר לעשות דיאטה ללא מטרה בריאותית, או שזה נכלל באיסור ההסתגפות. ויש מן האחרונים שכתבו, שבמאכלים שיש תאווה לאכלם – אם ההימנעות היא לשפר את התדמית ומראה הגוף, אין זה נחשב כסיגוף הגוף אלא "החלפת תאווה בתאווה" ולכן אין בכך איסור חבלה. וכן המצער עצמו במטרה להיגמל מהרגלים של אכילה מופרזת, אין למחות בידו. אולם, אם ההימנעות היא מאכילת מאכלים בסיסיים תוך צער עצמי ברעבון לא שגרתי, כתבו האחרונים שיש בכך איסור חבלה וסיגוף בעצמו.

על חוטי הציצית נאמר "פתיל תכלת" ופרשו חכמים, שהחוט צריך להיות מכמה חוטים שזורים יחד כעין פתילה אחת. וכיוון שחוטי הציצית צריכים להיות שזורים, הובא בשלחן ערוך שלכתחילה יש לקשור את ראשי החוטים בכדי שלא ייפרמו. ובארו זאת הפוסקים, שאין בקשר זה משום "בל תוסיף", היות ואין כוונתו להוסיף על הקשרים אלא שלא יתפרקו כלל. ויש מהאחרונים שהציעו להימנע מכך ולהדביק את ראשי החוטים. אך דעת אדמו"ר הזקן שיש שאינן נוהגים כן מפני שאינם רוצים להוסיף על ה' קשרים, ובפרט כאשר החוטים שזורים יפה, שהרי לא מצוי כלל שיתפרקו.

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו", ולמדו חכמים שישנה הונאה אף בדברים, והזהירו שחמורה היא הונאת דברים יותר מהונאת ממון, שכן הונאת דברים פוגעת בגופו, ופגיעה זו לא ניתנת להשבה. בין הדברים הנכללים באיסור זה, הוא שלא ישאל את המוכר אודות מחירו של המוצר כאשר אינו מתכנן כלל לקנותו, משום שבכך מצער את המוכר. איסור זה אמור רק כשכוונת השואל היא להטעות או לצער את המוכר. ולפי זה כתבו הפוסקים שכאשר אין בכוונת השואל לצערו אלא להתעניינות בלבד, אף שאינו חושב לקנות, הדבר אפשרי. שכן, זהו דרך המסחר שמבררים מחירים אף כשלא קונים והמוכר לא יבוא להיפגע מכך.

נאמר: "חידלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא". ודרשו חכמים שכשהגיע זמן תפילת שחרית, אסור לאדם להקדים לפתח חברו לומר לו 'שלום', מפני שהתפלה היא במקום קרבן, ומי שמקבל פני חברו קודם שמקבל פני שכינה בתפילה, הוא כמו ההולך להקריב בבמה במקום במקדש, וכן משום שמראה בכך שמכבדו יותר מה'. וכשהגיע לבית חבירו, מותר לומר לו 'בוקר טוב', אבל לא 'שלום', שהוא משמותיו של ה'. וכשפגשו ברחוב או בבית-הכנסת, רשאי מן הדין לברכו ב'שלום', אבל נהגו להקפיד ולומר בלשון אחר לרמז שאסור להתעכב בדברים אחרים עד אחר התפילה. ויש מקילים להשכים לפתח חבירו אחרי ברכות-השחר ולשאול בשלומו, אך למעשה פוסק אדמוה"ז להחמיר אף בכך.

אמרו חכמים: "החובל בעצמו, אע"פ שאינו רשאי, פטור". וביארו בגמרא שהדבר שנוי במחלוקת תנאים. ולהלכה הכריעו רוב הראשונים שהדבר אסור, ולכמה ראשונים איסור חבלה בעצמו הוא מן התורה. ויש שהוכיחו שמותר לאדם לחבול בעצמו, כפי שמסופר בגמרא שכשרב חסדא הלך בין הקוצים הרים את בגדיו שלא יקרעו, אף-על-פי שבכך היה נשרט גופו, ונימק זאת בעובדה שגופו יכול להתרפאות, אך בגדיו לא יחזרו לעצמם, ויבוא לידי איסור "בל תשחית". אולם יש שהבהירו את דבריו שרק חבלה שיש בה צורך מותרת כפי שלימד רב חסדא, אך חבלה סתם ודאי אסורה, משום שאסור לאדם לחבול בעצמו. דין חבלה לצורך יתבארו אי"ה בהלכה הבאה.

נאמר בתורה ביחס לכהן: "וקידשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב", ודרשו חכמים: "וקידשתו לכל דבר שבקדושה", כלומר, ישנו חיוב להקדים ולכבד בראשונה את הכהן בכל דבר שבקדושה, נוסף על כך חל איסור להשתמש בו מפאת כבודו של כהן. וכתבו הפוסקים שאף עכשיו שאין לנו קרבנות בקדושתו הוא עומד. ודנו הפוסקים האם רשאי הכהן למחול על כבודו, יש שכתבו שאין כבוד הכהן ניתן למחילה, אלא אם כן יש לכהן הנאה מכך שמקבל שכר, או שנהנה לשרת אדם חשוב. ויש הסוברים שתמיד יכול הכהן למחול על כבודו, וכך הכריע אדמוה"ז להלכה. מהנהגת הרבי משמע להיזהר ולבקש את מחילתו תחלה.

בהלכה הקודמת התבאר איסור החבלה בעצמו וחומרתו, ובסיומה הובאה דעה שחבלה לצורך מותרת. ודנו הפוסקים בהגדרת הדבר. יצוין שחבלה לצורך רפואי הכרחי כגון בניתוח ודאי מותרת, כדברי חז"ל על הפסוק "ורפא ירפא" שנתנה רשות לרופא לרפאות. אלא שהפוסקים האחרונים דנו בשאלה האם ניתוחים קוסמטיים להסרת מומים נכללים בהיתר זה. ויש שכתבו שחבלה האסורה היא רק כשהיא דרך בזיון, אך לצורך נוי מותר כשאין סכנת-נפשות בדבר. אלא שבניתוח ללא צורך אמיתי כגון גברים שרוצים לשפר את המראה, יש לזכור שקיים איסור לחבול בעצמו ללא צורך, ובפרט שיתכנו שאלות של איסור "לא-ילבש" האוסר על גבר להידמות לאשה, ולכן יש להיוועץ ברב לפני כל טיפול לגופו.

בין הפסולים לעדות נמנה אף "המשחק בקוביא", ונמקו זאת בגמרא, שהזוכה מקבל כסף שאינו שלו, שכן המשתתפים במשחק לא הקנו לו באמת את כספם. ועוד, שהעוסק בהימורים בטל מיישובו של עולם. נחלקו הראשונים מהו הטעם העיקרי לאסור זאת, והרבה כתבו שהטעם השני הוא העיקרי, ולכן העוסק לפרנסתו, ומשתתף בהגרלה בתור ניסיון ליצירת הכנסה נוספת, הדבר אפשרי. ולמעשה רוב הפוסקים נוטים להתיר השתתפות בהגרלות, ובפרט הגרלות הנעשות על-פי תוקף חוקי. שכן, המשקיע את כספו יודע מראש את סיכוייו לזכות, ומוותר על כספו. ובהגרלה על נסיעה לרבי, עורר הרבי שאין כל חשש, משום שהזוכה הוא כשליח של כולם, ואיש לא מפסיד את כספו.

על למוד התורה נאמר: "ושננתם", ודרשו חכמים: "אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושלשתם' .. שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד". ומבואר בגמרא שהלימוד בכל יום צריך להתחלק לשלשה חלקים: מקרא, משנה ותלמוד. וכתבו הפוסקים שהעוסק במלאכה ואין לו פנאי ללמוד, עליו לקיים את חובת "הלכות- פסוקות ותלמוד", בלמוד הלכות פסוקות על-מנת שידע כיצד לנהוג, ואינו יוצא ידי חובת תלמוד-תורה ללא לימוד ההלכות בכל יום. ואמרו חכמים מיום שחרב בית-המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, וכרמז לזה כתב האריז"ל שהפסוק "הריעו לה' כל הארץ" ר"ת הלכה. וידועים דברי חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם-הבא".