הלכה יומית

אמרו חכמים: "כל מקום שנאמר "לא יאכל" .. אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה עד שיפרט לך הכתוב". כלומר, שמלבד האיסור האכילה, ישנו איסור על כל תועלת שניתן להפיק מהדבר האסור. בין ההנאות שמנו חז"ל היא האכלת בהמות וחיות, ולכן דברים האסורים בהנאה כחמץ בפסח או חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור להאכילם לחיות. כמו-כן יש להיזהר מלהאכיל תערובת של בשר בקר וחלב שבושלו יחדיו, שכן תערובת זו אסורה בהנאה. ולגבי בהמה טהורה שלא נשחטה כדין, שבושלה בחלב, הסתפקו הפוסקים האם ניתן להאכיל ממנה לחיות, ומספק יש שכתבו להחמיר. אולם ביתר הדברים שאיסורם הוא רק באכילה –כגון בשר בהמה- טמאה שהתבשל בחלב- אין חיוב שיהיה כשר דווקא.

חז"ל הפליגו בגודלו וחשיבותו של בית הכנסת באלכסנדריה, בו היו מתפללים "כפליים כיוצאי מצרים" כ120,000- איש. בין התיאורים מציינים: "ובימה של עץ באמצעיתה". יש הרואים בכך מקור קדום לדברי הראשונים שהובאו אף להלכה בשו"ע – שהבימה צריכה לעמוד באמצע בית הכנסת. ואף שיש הסבורים שאין זה חיוב גמור, עם זאת כתבו פוסקים רבים, שיש להקפיד על כך, בדומה למזבח הפנימי שהיה באמצע ההיכל. למעשה הורה הרבי, שיש להציב את הבימה באמצע בית הכנסת, ובמקרה שישנם אילוצים שונים להציבה בסמוך לקיר, יש להקפיד לכל הפחות שתהיה שורה אחת של מתפללים כהפסק בין הבימה לקיר. יש אומרים שבבית המדרש יש מקום להקל בכך.

נאמר: "כבד את אביך ואת אמך". והגדירו חכמים את מצוות כיבוד אב ואם – שחייב אדם לסייע לאביו ולאמו בכל מה שיצטרכו ופרטו חכמים: "מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא", וביארו הראשונים שאלו דוגמאות מועטות שנקטו חז"ל, אולם למעשה חיובו של הבן הוא, לסייע בכל דבר שיש להם צורך בו, ומבקשים ממנו. כשהורה מבקש דבר המסוכן בוודאות, אסור לו לשמוע לו. אמנם כשמבקש דבר שאינו בריא, שאין חשש סכנה ממשית על ידי זה, ורק ישנו חשש רחוק בלבד שהדבר עלול להזיק לבריאותו – נחלקו הפוסקים האם גם אז לא ישמע לו או שמא עליו לציית.

בהלכה הקודמת התבאר, שכאשר האב מבקש מבנו דבר המסוכן עבורו, אין הבן חייב לשמוע בקולו אך דבר שסיכויי הסתכנות ממנו קלושים, עליו לשמוע בקול אביו. ודנו הפוסקים, כיצד ינהג הבן כאשר הוריו צריכים לקבל טיפול שיש בו ייסורים ל"ע ומסרבים לקבלו, האם עליו לאלצם לעבור את הטיפול. ויש מן הפוסקים שכתבו לחלק: כאשר הטיפול מציל חיים, יש לעשות את הטיפול בעל כרחם ללא שהות. אולם כאשר הטיפול אינו בהול כל-כך, יש להשתדל שאדם אחר יאלצם לקבלו. אך כשמצבם אינו מוגדר כמסוכן, והטיפול רק ישפר את איכות חייהם, יש לשמוע בקול ההורים ולא יאלצם לעבור את הטיפול הכרוך בייסורים.

נאמר בפרשת נזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". וביאר רבי אלעזר הקפר שהתורה מתייחסת לנזיר כ"חוטא" בכך שציער עצמו מן היין. וכן כתבו הראשונים והובא הדבר אף להלכה שחייב האדם לשמור על בריאותו ואין לו רשות לסגף את עצמו ואפילו אסור לו למנוע עצמו ממאכל מסוים לשם סיגוף, אלא אם יש צורך בדבר לעבודת ה', ובפרט בדורותינו שנמנעים אף מתעניות של תשובה, ועבודת התשובה נעשית מתוך שמירה על בריאות הגוף. עם-זאת, מצווה התורה: "קדושים תהיו", ופירש הרמב"ן, שגם בהנאות העולם הזה הכשרות והמותרות לפי ההלכה יש לאדם לרסן את עצמו שלא יצרוך אותם לספק תאוותיו אלא לעבודת ה'.

אסרו חכמים אכילת בשר ושתיית יין בסעודה המפסקת של תשעה-באב. מפני שהינם משמחים, וכן משום שרוצים לסמל את בשר הזבחים וניסוך היין שבטלו מן המזבח. ואמרו חכמים שמן הדין היה ראוי לאסור בשר ויין עד שייבנה המקדש, אלא שאין הציבור יכולים לעמוד בזה, ולכן אסרו זאת רק בערב תשעה-באב כאבלות על החורבן. אלא שאנו נוהגים כיום להחמיר ולאסור בשר ויין בכל "תשעת הימים" עד חצות יום י' באב. ולגבי שתיית יין בהבדלה, כתבו הפוסקים שנותנים לתינוק שהגיע לחינוך בענייני ברכות, אך עדיין אינו יודע שטעם איסור שתיית היין הוא מפני שבטלו נסכי הקרבנות. אם אין תינוק כזה, ישתה המבדיל בעצמו.

אמרו חכמים: "כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה". כלומר, האוכל מאכל עיקרי ומאכל משני, עליו לברך רק על המאכל העיקרי את הברכה המתאימה לו, ובכך פוטר את המאכל המשני מברכה. ודנו הפוסקים האחרונים אודות ברכת הגלידה המוגשת בגביע וופל, האם עליו לברך "שהכל" משום שהגלידה היא העיקר, או "מזונות" כברכת הגביע. ולמעשה יש לחלק בין סוגי הגביעים ומטרתם, גביע שאינו ממותק הנמכר בנפרד מהגלידה, מטרתו בדרך כלל רק להחזיק את הגלידה, אין מברכים עליו אלא נפטר בברכת "שהכל" של הגלידה. אולם גביעים ממותקים, הנמכרים יחד עם הגלידה שבתוכם, נחשבים כעיקר ומברכים רק עליהם "מזונות".

נאמר בפרשתנו "שמע ישראל", ודרשו חכמים השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך". נחלקו התנאים האם השמעת מילות קריאת שמע מעכבות, והוכרע להלכה שלכתחילה חייב האדם לבטא בשפתיו ולהשמיע לאוזניו כל מה שאומר, הן בקריאת-שמע, הן בתפילה, בברכת-המזון ושאר הברכות. ובדיעבד, אם לחש את המילים ולא השמיע לאוזניו יצא ידי חובתו, אבל אם לא ביטא בשפתיו לא יצא, שהרהור אינו כדיבור. יש מן הפוסקים שהסיקו מכך שקריאה שאינה נשמעת לאוזניים, לכתחילה אינה מוגדרת כ"קריאה". ודנו הפוסקים אודות כבד שמיעה, או מי ששם אטמים באזניו האם יכול להוציא אחרים ידי- חובה בקריאתו, יש שכתבו שלכתחילה לא יקרא להוציא אחרים ידי-חובתם, אך בדיעבד אם קרא יצאו ידי חובה.

אמרו חכמים "אין מברכים על הירח אלא ..כשהוא מבושם ובכלים נאים". כלומר, כיוון שקידוש-הלבנה הינו כהקבלת פני השכינה, יש לעשותו בצורה מכובדת ובשמחה. היות וקידוש- הלבנה נעשה מתוך שמחה נהוג שלא לעשותו בתשעת הימים עד לאחר תשעה-באב. ודנו הפוסקים האם ניתן לעשותו במוצאי תשעה-באב, שכן האבלות ממשיכה עד י' באב. ולמעשה נהוג שמיד במוצאי ט' באב מקדשים את הלבנה, והוסיפו טעמים לכך, היות ושמחים על משיח שנולד אז, וגם כעין נחמה, שנזכה לקבלת פני משיח בן דוד. אלא שנהוג ליטול ידיים, לרחוץ פנים ולנעול נעליים לפני-כן. לגבי שירה בקידוש-הלבנה ביום זה, יש שהקלו בזה, אך ברוב השנים הורה הרבי להחמיר בכך.

על אף שמדין תורה אין איסור להניח תפילין בלילה, חכמים אסרו זאת, משום שהלילה הינו זמן שינה, וקיים חשש שהמניח תפילין בלילה יישן עמן ויפגע בכבודן. ודנו הפוסקים אודות מי שהניח תפילין ביום ונותרו עליו עד שקיעת החמה, כגון בתשעה- באב, האם עליו לחולצן. ולהלכה פוסק אדמוה"ז שאין צורך לחלצן בשקיעה, ורק בערב- שבת ישנה הקפדה לחלוץ את התפילין קודם זמן הדלקת נרות שבת. אלא שלכתחילה אף בכל יום יש להוריד את התפילין קודם השקיעה, שלא יטעו הרואים ויסברו שמותר להניח תפילין בלילה, אולם בבית המדרש אין לחשוש לכך. ולכתחילה ראוי שהנחת התפילין עצמה תהיה קודם השקיעה גם בתפילין דר"ת.

נאמר בגמרא שבית המקדש התחיל להיחרב לקראת סיום יום תשעה-באב, ורובו נחרב ביום י' באב. משום-כך יש שסברו לקבוע את התענית בי' באב, והיו אמנם שהחמירו לצום אף בעשירי באב, אולם להלכה נקבעה התענית בתשעה באב שאז החלה השריפה. אלא שהואיל ורובו של בית המקדש נשרף בעשירי באב, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אף בעשירי באב. ונחלקו הדעות עד מתי איסור זה, ולמנהגנו על פי הרמ"א – עד חצות היום. ורבים מן האחרונים כתבו, שבנוסף לאיסור אכילת בשר ויין בי' אב, יש להימנע אף מלבישת בגדים מכובסים, שמיעת שירים, רחיצה במים חמים וברכת "שהחיינו", עד חצות היום.

תקנו חכמים שלאחר שסיימו הצבור תפלתם יחזור שליח הציבור את התפלה בקול להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי. וגם כיום כשכולם בקיאים בתפילה, תקנה זו לא בטלה כיוון שלא דרשו לחפש בכל פעם אחרי אדם שאינו בקי, אלא קבעו לעשות כך תמיד, וגם אם הטעם המקורי התבטל, לא בטלה תקנת חכמים. וכיוון שמבחינה הלכתית נחשב השומע כ"עונה", לכן יש שכתבו שכשם שהחזן עומד בחזרת הש"ץ כך גם השומעים, והוכיחו זאת מכך שהתקיעות של חזרת הש"ץ במוסף ראש-השנה, נקראות "תקיעות מעומד", שהקהל עומד בעת החזרה, אך פשט המנהג בדורות האחרונים שאין מקפידים על כך, ומתיישבים לאחר ברכת "הא-ל הקדוש".